חצי רגל באדמה – פרק 63

כל גרגירי האבק של המקום נכנסו לי לאף, מה שגרם לי להרגיש מחנק. הרגשות הציפו אותי כל כך באותו הרגע, שהרגשתי שבכל רגע אני עלול לאבד שליטה.
"אני-לא-אשתף-איתך-פעולה!" צעקתי עליה.
הרגשתי כוח בידיים שלי, מפעם בכל הגוף שלי. הרגשתי איך אני נחנק כמעט לחלוטין. גאיה ידעה להביא אותי לכאן בגלל האסטמה שלי, וככל הנראה, אתנה לא באמת הצליחה להיפטר ממנה.
גלים פיעמו לי בראש, ואני הרגשתי איך האחיזה של גאיה נחלשת, עד שלבסוף היא עזבה אותי.
הצלחתי לקום על רגליי. ניערתי את החול מתוך הבגדים שלי, תליתי את התיק שלי ופשוט הלכתי משם, וזה היה מוזר.
…
אז המשאף נשאר עלי, וברונסי עדיין היה בתיק, ואני מודה שבזמן שהלכתי במדבר הרגשתי שבור נפשית, אז הוצאתי אותו וחיבקתי אותו חזק. עד שהגעתי לאיזושהי עיר, היה כבר חושך. פנסים האירו את הרחובות השחורים, והבניינים הטילו צלליות מאיימות. ברונסי עדיין היה ביד שלי. ידעתי שללוקאס יהיה עכשיו ממש קשה לקחת אותו ממני בחזרה. אהבה ממבט ראשון, כנראה.
בהיתי בשלט שהיה שם. "דנוור".
פה נמצא פארק המים "עולם המים", שבו פרסי פגש את עכבישי המתכת, ומשם המשיך ללאס-ווגאס.
המשכתי, בכוונה להמשיך, עד שאמצא תחנת רכבת כדי לצאת מכאן.
שמעתי קול חזק יחסית, של גבר מלא בלעג "איזה חנון תינוק, מסתובב עם דובי."
הסתכלתי סביב, וראיתי גבר עם בקבוק אלכוהול מחוץ לפאב שהשם שלו זרח באור הניאון.
"סליחה?" שאלתי.
"מה?" שאל האיש.
"אמרת משהו?" שאלתי, קצת עצבני.
"כלום" הוא אמר "אף מילה."
בהיתי בו.
"אתה לא קראת לי חנון תינוק?" שאלתי.
"לא" הוא אמר, ופער את עיניו.
לרגע תהיתי מי אז אמר את מה ששמעתי, אבל הקול של הגבר היה זהה לקול ששמעתי.
"איך הוא הצליח לקרוא לי את המחשבות?" שמעתי.
הבטתי בו, מרים גבה.
"מה?" הוא שאל.
"אתה דיברת?" שאלתי אותו.
"לא" הוא אמר.
"וואו, הבחור הזה פשוט משוגע" הוא אמר.
"אני לא משוגע!" אמרתי.
"אתה קורא לי את המחשבות!" הוא קרא "אתה יודע כל פעם על מה אני חושב."
"אבל אי אפשר לקרוא מחשבות!" קראתי.
האיש נמרח עוד יותר על הרצפה, ואני הלכתי, חושב לעצמי מה קרה שם באותו הזמן.
שמעתי עוד משפטים כמו :"איזה נהג מטומטם" או "אני שונא את העבודה שלי."
התחלתי לחשוד שאולי אני באמת שומע מחשבות, אבל זה לא היה הגיוני, או שאולי זה חלק מהעובדה שאמא שלי הכירה בי בפעם השנייה.
ניסיתי להפסיק את זה, ורק אחרי כמה זמן המחשבות השתתקו.
בכל הזמן ההוא לא שמתי לב לאן אני הולך, ונתקעתי במבוי סתום לפני בניין שעליו יש שלט גדול שעליו כתוב :"המרכז היהודי הלאומי לרפואה ולמחקר". האורות שם היו פתוחים, ואני התפלאתי שיש מרכז יהודי לאומי, וזה היה לילה חם, והדלת הייתה פתוחה, והרגשתי מזגן ממנה. שמעתי קולות של אנשים משם, ואחרי הכל, אני עצמי יהודי, אז החלטתי להיכנס לבניין הזה.