חצי רגל באדמה – פרק 53
הייתי בפאניקה מוחלטת. אני רוצח. פשוט ככה. אני שלפתי את החרב מאמה. המחשבות שלי התרוצצו.
"מה עשית?!" שאג עלי פרסי.
לא היה הרבה זמן. הגיגאנטים אולי נהדפו, אבל ידעתי שאין ברירה. אמה חייבת להירפא.
לקחתי את מימית הנקטר והחלטתי להמר הימור כבד. שפכתי אותה, את כולה, על הפצע של אמה, וגם לפה שלה.
אחרי כמות זמן, שאפילו לא ידעתי כמה היא, אבל היא הרגישה כמו נצח, אמה לבסוף זעה במקומה, ונתנה סימן חיים.
"תומאס!" היא לחששה בכעס.
"לא!" קרא פרסי "אמה, תנוחי עכשיו, נפצעת קשה מאוד."
הוא תפס לי את מרפק היד, ובמיומנות אדירה, הצליח להשליך אותי על הרצפה.
הרגשתי איך הטשטוש נעלם לחלוטין, והרגשתי כאילו התעוררתי מחלום.
הוא ריתק אותי לקיר התחנה, בזמן שאחרוני בני התמותה הצורחים ברחו לכל עבר.
"מה לעזאזל עובר לך במוח, האסלר?!" שאל אותי פרסי.
"מגיע לי" מלמלתי.
"מה?, שרץ?" שאל אותי פרסי.
"תרביץ לי, אין לי בעיה עם זה, תתקע בי סכין, בבקשה." אמרתי.
הרגשתי את הדמעות כבר יוצאות לבד. בחיי, כמה שאני בכיין.
"אל תנסה לפרוט לי על מיתרי הרגשות" אמר פרסי. "ניסית להרוג אותנו?!"
"אני לא יודע למה" אמרתי "גאיה הכריחה אותי, נשבעתי הרי בנהר סטיקס."
היה נדמה שפרסי מגלה הבנה כלפי, אחרי הכל, הוא שיחרר לי את הידיים מהאחיזה החזקה שלו.
אמה בינתיים ניסתה לקום בפינה.
פרסי ניגש כדי לעזור לה.
אמה לבסוף הצליחה לעמוד, בעזרתו של פרסי.
קמתי גם אני, רועד, מההבנה הקרה שטיפסה לי במעלה הראש.
כמו טיפות קפואות של מים שנוטפות לי על הגב, הבנתי שאני רוצח.
אומנם לא התבצע שום מוות, אבל אכן רצחתי. גאיה גרמה לי כמעט לרצוח את הגיבור שלי, ואת אחותו הקטנה. מה יהיה אם בפעם הבאה אני גם אצליח?
איך אני אוכל בכלל לחיות בעצמי במחשבה שאני אחראי לכך שנוסף אדם אחד בשאול?
הרגשתי כאילו שאני טמא, כאילו שאני נגוע במחלה כלשהי, מסוכנת.
הבטתי בכפות הידיים שלי. הן היו חיוורות כרגיל, אבל הרגשתי שלעולם לא אוכל להסתכל עליהן באותה הצורה.
עד לא מזמן הידיים היו של נער רגיל, אחר כך של חצוי, ואז ללוחם, ועכשיו לרוצח. פחדתי מאוד מהשלב הבא. ידיים של אדם הנהנה מהרצח, מהפשיעה. שרוצח כדי ליהנות, כדי להרוויח בידור קל.
הבטתי במבט מיוסר אל אמה.
היא החזירה לי מבט, אבל לא הצלחתי לזהות תיעוב במבט. זה היה מבט מלא רחמים.
"אני חושב שאנחנו חייבים להתפצל" אמרתי.
"להתפצל?" שאל פרסי, מביט בי בחשדנות.
"אסור לי לתת לזה לקרות שוב, אסור לי להיות קרוב אליכם, ולהרוג אתכם בגלל גאיה. אנחנו חייבים להגיע לשאול לבד, אנחנו חייבים להתפצל. ניפגש בשאול." אמרתי.
"אתה בטוח?" שאלה אמה "זה רעיון מטופש."
"אבל אין ברירה" אמרתי, נקרע ביני לבין עצמי.
"ומי שיגיע לשאול ראשון, איך הוא יגיד לאחר?" שאלה אמה.
"איריס-נט" אמרתי.
פרסי השפיל מבט.
"לדעתי זה רעיון טוב" הוא אמר.
"אבל, איך תסתדר לבד?" שאלה אמה.
"זה לא מה שחשוב, מה שחשוב זה שכמעט הרגתי אותך, ואסור לתת לי לעשות את זה שוב, אנחנו חייבים להתפצל." אמרתי לה.
שררה שתיקה לכמה זמן.
"אז לפחות קח את זה למזל" אמרה אמה, והורידה את המחרוזת שלה, עם השרוך, והחרוזים מחמר, והגישה לי.
לקחתי אותה בידיים רועדות.
"בהצלחה" היא אמרה.
"תודה, וגם לכם" מלמלתי.
הפניתי אליהם את הגב, והלכתי החוצה מהתחנה.
בשלב ההוא קלטתי כמה שאני טיפש, אבל זה היה מאוחר מידי.
תגובות (0)