חצי רגל באדמה – פרק 52

טוב, בואו נדייק: בהתחלה קפאתי. לא יכולתי להילחם בדברים האלו שהרגו את רון. אבל אז, דווקא בגלל שנזכרתי במה שעשו, החלטתי לכסח להם את הצורה.
אז נלחמנו כמו משוגעים וכלום לא עזר.
פעמיים כמעט איבדתי את ההכרה ואז ראיתי את תומאס מושלך על הקיר. ניסיתי לקרוא לו אבל לא נראה שהוא שמע אותי בזמן ששיספתי עוד אחד מהם. הם פשוט המשיכו ללחשש ולהילחם.
כשראיתי את לוקאס פוקח עיניים הצלחתי להירגע מעט. הוא ניסה לקום אבל לרגע נראה שהוא נתקע. ואז, הוא התרומם כאילו כלום, כאילו הוא לא פצוע וכאילו שדם לא נוטף לו מהלחי.
ואז, אחרי חבטתי בעוד מפלץ ראיתי אותו פונה אל פרסי. לרגע חשבתי שהוא מתכוון לעזור לו, עד שראיתי שהגיגאנטים פשוט מתעלמים ממנו ותוקפים רק אותנו.
יהרתי להיכנס לפעולה.התרכזתי ואפילו לא ידעתי מה המרחק של הים מפה. אני מניחה שהוא היה רחוק. השתמשתי בכל מה שיכולתי לחשוב עליו ודמיינתי את המים שוטפים שלושה גיגאנטים לאחור וככה פרסי הצליח לנשום לרגע.
אבל אז תומאס תקף.
לכיוון פרסי.
רצתי במהירות ורגע לפני שתומאס היכה חסמתי מלמעלה את החרב שלו. בעטתי בו והוא עף לאחור.
"מה אתה עושה?" שאלתי בכעס, משהו לא ברור אמר לי שזאת לא אשמתו אבל לא התכוונתי לתת לו להרוג את אחי. ואז הוא התרומם והביט בי.
אימה טהורה שטפה אותי. העיניים שלו התכהו והוא נראה כמעט מרושע. הוא הניף את החרב שלו ורץ בדייקנות ובמהירות. הוא היה כורת לי את הראש אם לא הייתי מתחמקת ורצה.
במרחק מסוים ממני, פרסי המשיך להילחם בגיגאנטים המטומטמים בזמן שאני הייתי צריכה להילחם בתומאס.
"תומאס!" צרחתי כשהוא תקף שוב, מכה, מתחמק. אבל אני הספקתי להדוף כל גל של התקפה.
אבל הרגשתי שאני נחלשת, העזרה שנתתי לפרסי התישה אותי וכבר עכשיו הראייה שלי התחילה להיטשטש. הנפתי שוב את החרב וחסמתי עוד מכה.
"צא מזה!" פרסי קרא שנייה לפני שתומאס חבט בי ואני עפתי לאחור. החרב התעופפה מידי ונחתה על הרצפה במרחק ניכר ממני. הייתי חשופה לגמרי.
מאחורי, פרסי המשיך להילחם, לרגע ראיתי שהוא מעיף מבט לכיווני, שוקל את האפשרות לעזור לי.
"אני בסדר" אמרתי והתגלגלתי הצידה כשהחרב של תומאס פגעה ברצפה. רצתי אל החרב שלי אבל תומאס היה מהיר פי מאה אולי. הוא חסם את דרכי ואז סובב את החרב שלו בידו כמו מיומן.
כשהרגשתי משהו זורם במורד לחיי ומחיתי אותו בידי ראיתי את הנוזל האדום. הבטתי בתומאס שהביט בי מרוקן, כאילו הוא לא מזהה אותי.
הוא כיוון למעלה ואני התכופפתי, אבל לא הייתי מוכנה למתקפה גם מצד הגיגאנטים כשגוש אדמה גרם לי למעוד וליפול על הרצפה.
לא הצלחתי לקום. כאילו האדמה שואבת אותי פנימה כשתומאס התנשא מעליי. הבטתי בחרב שלי, היא הייתה במרחק של עקיפת תומאס.
בעזרת רגליי הפלתי את תומאס אל הרצפה ואז רצתי אל החרב שלי. תפסתי אותה והצלחתי להחזיק מעמד על רגליי. תומאס לא מיהר לקום, כאילו ידע שאני מותשת. פרסי המשיך להילחם אבל גם אצלו ראיתי שהוא נחלש.
תהיתי אם כשאני אמות האדס יקבל את פניי באופן אישי, אם הוא יחייך ויאמר משהו מרושע. תהיתי אם ניקו יהיה שם, אם הוא יביט בי ויתמוך באנשים שמגיע לי לקבל מקום ראוי בשדות אלסיום. לרגע תהיתי אם אני ראויה מספיק בשביל שדות אלסיום.
הרמטי מבט אל תומאס וחסמתי עוד מכה גבוהה. ניסיתי לדחוף אותו לאחור, אבל לא הייתי חזקה מספיק בשביל זה.
ואז הרבה דברים קרו בבת אחת:
סכין ננעצה באזור הצלעות שלי ואני נאבקתי לנשום, תומאס מצמץ ואז הביט בי באימה, פרסי צרח בזעם כשהתמוטטתי לרגלי תומאס וזימן גל אדיר ששטף לחלוטין את הגיגאנטים המטופשים ומסביבי הכל היטשטש והחשיך.