חצי רגל באדמה – פרק 51

לא הסכמתי. בשום פנים ואופן לא הסכמתי שגיגאנטים קטנים יכריעו את הגורל שלנו. לא במשמרת שלי.
שלפתי את החרב שלי מהנרתיק בזריזות, מניח לאינסטינקטים של החצוי שלי לפעול.
גם פרסי ואמה עשו את אותו הדבר, וכבר הרגשתי בטחון מפעפע לי בעורקים, את האדרנלין זורם לי בדם.
הייתה לי מטרה – להפוך את היצורים המגוחכים לאבק, וידעתי שאסור להם לפגוע באף אחד.
פרסי הסתער, וגם אמה, אבל אז פתאום קלטתי משהו.
"הם יצורים של גאיה" אמרתי, בשקט.
"תומאס, חתיכת טמבל! הם תוקפים!" צווחה אמה, בעודה משספת את אחד מהם, אבל העור החסין שלו הדף את הלהב, כאילו היה מדובר בחיקוי פלסטיק זול.
עצמתי עיניים, במטרה להיזכר בסיפור. הכל כאילו נפל לי למוח בשנייה. הם ערמו אבנים בשביל להסתיר את האולימפוס, הם כמעט השתלטו עליו. הם חזקים. לעזאזל.
הרמתי את החרב שלי, נועץ לאחד מהם בבטן, אבל הוא רק לחשש בכעס, ותפס אותי בזרועותיו, משליך אותי אל עבר הקיר של תחנת הרכבת.
"הנחשים!" קראתי "תנסו לכרות את הנחשים."
"תודה רבה באמת!" התלונן פרסי, שבינתיים חצה לשניים את אחד הגיגאנטים, והפך אותו לחצוי. הגיגאנט אכן נחצה, אבל עדיין המשיך ללחשש בזעם.
זינקתי קדימה, מדלג מעל אחד שיצר כדור בוץ, שהיה ללא ספק עלול לגרום למותי.
מצאתי את עצמי מול הגב שלו, תוקע בו את החרב שלי.
הוא רק תפס את הלהב עם ידו מאחורה, והניף אותי לאחור.
הרגשתי משהו חמים ונוזלי נוטף לי על הראש, בזמן שאני נפלתי על הרצפה. רציתי לצעוק מכאב, שפיעם בראש שלי, אבל שתקתי.
במקום זה נתתי לרגש להנחות אותי. "היצורים-המגעילים-השטניים-הדוחים-האלו-לא-וממש-לא-עומדים-לגעת-בחברים-שלי" חשבתי לעצמי.
אמה הושלכה גם היא לקיר התחנה, העיניים שלה הסתובבו פנימה, והיה ברור שהיא התעלפה.
לא רציתי לנטוש אותה, אבל לא הייתה לי ברירה.
כאשר זעם שוטף את גופי, קמתי על רגליי, מתעלם מהטשטוש הכללי שקיבלתי, וזינקתי אל גיגאנט. התכופפתי, כאשר כיוון גוש בוץ, והוא החטיא וזרק על הקיר של התחנה.
שמעתי קול ניפוץ חזק, מה שרימז שיש בתחנה קיר אחד פחות.
כרתי לו את הרגליים, במטרה לחסל אותו, אבל אפילו שהוא נפל, הוא המשיך לתקוף.
הם היו רבּים מידי.
ראיתי את פרסי בצד, משסף את הרוב, ואמה בצד הצליחה להתאושש.
אחד מהם תפס אותי ביד שלו, וטלטל אותי במהירות כמו פחית סודה.
הרגשתי טשטוש עמוק, והתחלתי לראות כפול.
הרגשתי כאב ראש נוראי, והרגשתי כאילו כל המחשבות שלי מתעמעמות, לקראת הכאב האינסופי, אבל אפילו הוא התגמד לעומת הכעס שפיעם בי כמו רעל.
אמה הצליחה לשסף עוד אחד.
הושלכתי על ידי הגיגאנט על הקיר, והרגשתי איך העיניים שלי מסתובבות, ובסוף הכל החשיך.
הכל קיבל חזרה צבע. הגיגאנטים עוד היו שם, ופרסי ואמה המשיכו להילחם.
הנחתי שלא הייתי מעולף יותר מידי זמן, אבל הרגשתי חוסר יכולת לקום. הרגשתי כאילו האדמה מושכת אותי אליה.
אוי לא, גאיה יודעת שאני מתכוון להפר את השבועה שלה.
בדיוק ברגע שחשבתי עליה, הרגשתי את אותו הכעס שחשתי במחנה, אותו אחד שגרם לי להתעלף.
מעין זעם חם מבעבע לי בראש.
"תומאס!" קרא קול חזק, עתיק. אם לרשע היה קול, זה היה הקול.
"מה?" שאלתי במחשבות, מודע לעובדה שגאיה מדברת איתי.
"עזור לגיגאנטים" היא אמרה לי במחשבות "נשבעת לי שתעשה כל מה שאגיד."
ידעתי שאין לי ברירה, אלא לציית לה.
הכעס שלי פתאום עזב, והתמלא בצייתנות, שלא הייתה שייכת לי בכלל. אני לא צייתן מטבעי, אבל הצייתנות הייתה חזקה מידי. בלית ברירה, הרמתי את החרב שלי, בכוונה לתקוף, אבל לא את הגיגאנטים שעמדו להרוג את החברים שלי.