חצי רגל באדמה – פרק 5

אמה הזאת מצאה חן בעייני יותר ויותר מרגע לרגע. אני אוהב אנשים שמשתפים פעולה עם הסיפור. כמובן, מה שהיא ספרה היה ללא ספק לא מציאותי, אפילו אם היו חצויים, למה שדווקא פרסי ג'קסון קיים? ובכל זאת, זה היה נחמד לשמוע איך היא מתארת את הכל בפרוטרט.
ללא ספק, הסיפורים שאני המצאתי יותר טובים משלה, אבל כנראה ששוב זאת התכונה שלי, להאמין שאני יותר טוב מכולם בהכל.
"אז לוקאס הוא אח שלי, על פי הסיפור שלה" חשבתי לעצמי. מעניין אם לוקאס הזה בכלל קיים. הנחתי שלא, כי הוא נשמע מגניב לחלוטין, ולרוב דברים מגניבים מתרחשים רק באגדות. זה מעין חוק כזה של פנטזיה.
נאנחתי. חשבתי לעצמי כמה כייף היה יכול להיות אם באמת הייתי חצוי, אבל בטח הייתי סתם בן של איזו דון-ז'ואנית, שהייתה עם אבא, ונטשה אותו עם לב שבור.
"תומאס?" קרא קולו של אבא שלי.
"כן, אבא?" שאלתי.
"אכפת לך להכין חלבי לרומאן?" שאל אותי אבא.
"אין בעיה" קראתי.
בזמן ששפכתי את האבקה, וחיממתי מים, בשביל להכין חלבי לאחי הקטן, חשבתי לעצמי. הסיפורים שלה היו עקביים להפליא, במבט לאחור אצלי, היו לי כמה חורים, שיצרו בעייתיות. למזלי, אמה לא עלתה עליהם, אבל אני חשבתי לעצמי, שאני אערוך את הסיפורים שלי, כדי שהיא לעולם לא תעלה עליהם.
רומאן התחיל לילל על הספה שהוא רוצה את החלבי שלו, אז הפסקתי להתבוסס במחשבות בזמן שהקומקום כבר פחות או יותר צרח עלי שהוא סיים.
שפכתי עד לשלושת הרבעים את המים הרותחים, ואז שפכתי לכל היתר מים קרים. ערבבתי קצת והגשתי לו.
הוא שכב על הספה/מיטה לילדים, לפני תוכנית טלוויזיה מטמטמת לילדים, עם השיער הבלונדיני שלו, בוהה בה, מהופנט, ואז מילל אלי.
הגשתי לו את הבקבוק.
"רומאן, אתה לא מבוגר מידי בשביל חלבי?" שאלתי.
"לא!" הוא כעס, והביט בי עם העיניים הירוקות שלו.
פניו היו עגלגלים כשל כל ילד בן שלוש. היו לו לחיים שמנמנות של ילדים, שגרמו לך לרצות לתת לו צביטה.
"אם אתה אומר…" אמרתי, ואז מלמלתי לעצמי, כמעט בלחש :"פעוט."
"אני. לא. פעוט!" הוא צעק, ובכל הברה, הוא נתן לי בוקס לרגל. זה לא כאב. זה היה יותר מצחיק, כי זה לא כאב. ניהנתי לקרוא לו פעוט, רק בגלל התגובה הזאת שלו.
ואז, חזרתי חזרה למחשב, מחכה שאמה תתחבר שוב, בזמן שאני קורא מחדש את הסיפורים שלה.
היה ברור שהיא קראה את הספרים, כי הסיפורים שלה היו לחלוטין מדויקים בכל הנוגע לפרסי, אם כך למה היא שיקרה?
היה בזה דבר מטריד, אבל שללתי אותו. האלים לא קיימים, עד כמה שיכול היה להיות נפלא להיות חצוי, אני לא.
רומאן התחיל לצרוח ש'חלבי חם!', ואני חשבתי לעצמי שאולי האלים כן קיימים, כי אחי הוא מפלצת. אולי אם רק הייתה לי חרב מארד שמימי, הייתי הופך אותו לאבקה צהובה.
שמעתי את קולו של אבא שלי שוב :"תומאס!"
נאנחתי, והלכתי לאחי הקטן והמפונק בשביל לקרר לו עוד קצת את החלבי.