חצי רגל באדמה – פרק 49

אני, אמה ופרסי ניסינו לשחק במשחק הזה, שכל אחד חושב על דמות כלשהי, ועל ידי 21 שאלות לגלות מי זו. מהר מאוד התייאשתי, כיוון שלא הכרתי את רוב הדמויות שלהם, ורציתי לעשות משהו מעניין לפני שאני יורד לשאול, אז הוצאתי את הספר שקראתי מהתיק וקראתי.
"וואו! איך אתה מסוגל לקרוא בנסיעה?!" שאל אותי פרסי "זה עושה לי כאב ראש."
"עזוב את זה, איך אתה מסוגל לקרוא בגרמנית?" שאלה אמה.
"כי זאת שפת האם שלי?, אולי?" הצעתי בחיוך.
"הכוונה היא, אין לך דיסלקציה, בדרך כלל לחצויים יש" אמרה אמה.
"אני יודע" אמרתי "אבל לדעתי יש לי הפרעת קשב, והיפראקטיביות."
"מה זה הספר הזה בכל מקרה?" שאל פרסי.
"39 רמזים" אמרתי לו "זה שזוג אחים יתומים מחפשים רמזים מסביב לעולם, ואם מוצאים את כולם הופכים לאדם החזק ביותר בעולם בלה בלה."
"מי הסופר?" שאלה אמה.
"כל ספר נכתב על ידי משהו אחר, הכותב הראשון היה ריק ריירדן" אמרתי.
אמה בהתה בפרסי.
"אתה אחראי להצלחה של ריק, אתה יודע" אמרתי לפרסי "כל כך הרבה זמן רציתי לפגוש אותך."
"באמת?" שאל פרסי "אני שמח שאוהבים את הסיפור שלי."
"תקשיב, הסיפור שלך שינה לי את החיים" אמרתי "ויש לי כמה שאלות."
התחלתי לתאר לו בדיוק את כל השאלות שהיו לי, על פי מספר העמודים ועל פי הספר המתאים, עד שמתישהו אמה צחקה כל כך חזק, שהיא תפסה את הבטן והורידה את הראש עד שנפגעה מהמושב הקדמי, והיה זה התור שלי ושל פרסי לצחוק.
"אז איפה הם בספר הזה?" התעניין פרסי.
"יפן, הם מחפשים אחרי טויוטומו האדיושי" אמרתי.
"אחרי נהג טויוטה?" שאלה אמה, ופרסי התחיל לצחוק.
"אלים אדירים, למה בחרתי את שניכם ביחד למסע?" שאלתי.
"אז מה הטויוטה הזאת עושה ביפן?" שאל פרסי.
"הוא בדיוק מפענח מסר סתרים בעזרת מראה" אמרתי. חזרתי לְסֶפֵר, אחרי שראיתי שאמה ופרסי עשו את עצמם כאילו שהם ישנים ונחרו נחירות מזויפות.
הם התפקעו מצחוק.
לבסוף ארגוס עצר לנו במרכז מנהטן, ניו – יורק.
"אז, מאיפה לדעתכם כדאי לנסוע ללוס אנג'לס?" שאל פרסי.
שלפתי עט ונייר מהתיק שלי בזריזות, ושרטטתי להם את מפת ארצות הברית.
חלוקת המדינות שלי הייתה לא נכונה, אבל לא היה אכפת לי.
"כאן אנחנו" אמרתי וסימנתי נקודה "וכאן השאול על פי התיאור שלך." אמרתי, וכל כך התלהבתי שקלטתי שאני באמת מדבר עם פרסי ג'קסון, אבל הדחקתי את זה. המשימה חשובה יותר.
"המסלול הזה הכי טוב" אמרתי, וחיברתי את שתי הנקודות עם קו.
"אבל איך נגיע כל כך מהר?" שאלה אמה.
"אני עשיתי את אותו המסע בדיוק" אמר פרסי "רק צריכים להיזהר מלהיכנס לפארקי-מים בדנוור…"
"כן, אני לא כל כך רוצה לפגוש עכבישים מתכתיים" אמרתי בחיוך.
פרסי הביט בי במבט מודאג, ואמה צחקה.
"אז בואו נברר על הרכבת הכי מהירה למקום הכי רחוק, נראה מה ייקח אותנו הכי רחוק בהכי פחות זמן." אמרתי.
"אתה אבל אחראי לזה" אמרה אמה "יש לי הרגשה שזה משהו מתמטי לחלוטין."
חייכתי אליה, והלכתי לעבר תחנת הרכבת שהייתה שם.