חצי רגל באדמה – פרק 48

ראיתי את לוקאס נותן לתומאס את ברונסי.
למה שאני אכעס?
למה שאני אקנא?
זה לא שביקשתי מלוקאס אלפי פעמים את הדובון והוא אף פעם לא הרשה לי.
לא אמרתי כלום בנוגע לזה.
"היי לוקאס" אמרתי, "תומאס דיבר איתך?"
"כן" הוא אמר.
"אז בסדר" אמרתי
"דיברת עם אנבת'?" תומאס שאל אותי לפני שהספקתי לסמן לו שישתוק
"לדבר עם אנבת' על מה?" לוקאס שאל בכיווץ המצח
"להגיד לה… ש.." מלמלתי, "שפרסי בא איתנו. פרסי בא איתנו למסע, אתה מבין? ו… והייתי צריכה לומר לאנבת' שהוא בא איתנו. לסטיקס, זאת אומרת."
"אמה…" לוקאס התחיל אבל תומאס מיהר להתערב
"טוב, אז נראה אותך אחר כך!" הוא אמר וגרר אותי משם במהירות.
"תודה" מלמלתי
הוא הנהן, "הצלה יפה, אבל תעבדי יותר טוב על הדרך שבה את אומרת דברים. זה פשוט היה ברור ששיקרת"
"תודה רבה.." מלמלתי שוב ונכנסו אל חדר האוכל, "אל תגלה כלום ללוקאס. בסדר?"
"לא לגלות כלום" הוא אמר, "מבטיח"
הנהנתי והתיישבתי ליד השולחן של בני פוסידון. מחכה שהערב יגמר.
אחרי הארוחה רצתי כדי לא להיתקל בלוקאס אבל הוא באמת היה מהיר.
ברגע שהנחתי את ידי על הדלת של הביתן שלי וחשבתי שהתחמקתי ממנו שמעתי אותו מאחורי.
"למה את באמת הולכת לסטיקס?" הוא שאל.
"תומאס ביקש שאבוא איתו" אמרתי ולא הבטתי לאחור, פחדתי להביט בלוקאס.
"אז מה ביקשת מאנבת'?" הוא שאל וידעתי שהוא מתקרב אליי.
"לא ביקשתי ממנה כלום" אמרתי ועצמתי את עיניי, "אמרתי לה שפרסי בא איתנו"
"אמה.." הוא סובב אותי כך שאביט בו אבל אני עדיין עצמתי עיניים בחוזקה. "גלי לי" הוא ביקש
הנדתי בראשי. "לא"
הוא הביט בי עוד רגע ואז התרחק.
"זה לטובתך לוקאס" אמרתי ופקחתי עיניים, "באמת שכן"
המבט בעיניים שלו אמר לי שהוא נעלב, הן היו הרוסות מכאב.
"אני מבין" הוא אמר ואז פנה אל הביתן שלו, בלי להביט לאחור.
התכוונתי לצעוק לו שהוא לא מבין אבל החלטתי לשמור את ריבי האהבה שלנו לפעם אחרת. נכנסתי לביתן והתחלתי לאסוף חפצים לתוך תיק שאספתי מהמחסן.
פרסי נכנס לביתן והביט בי מכניסה אבן קטנה שהיו חרוטות עליה מילים לתוך התיק שלי. "לא כדאי לך לקחת אותה" הוא הזהיר אותי
"אני רוצה לקחת אותה איתי" אמרתי
הוא הנהן.
למחרת בבוקר כל המחנה כבר התמלא שמועות לגבי המקום שאני, תומאס ופרסי נשלחים אליו. היו כאלו שאמרו לשאול, היו כאלו שטענו שאנחנו יוצאים לעצור את גאיה, והיו אלו שזה לא ממש עניין אותם (אני אגיד לכם מי הם היו, ביתן 5 – בני ארס).
תלינו שלושתנו את התרמילים על הגב ונפרדנו מכולם. הדבר שהיה הכי כואב היה לגלות שלוקאס לא הגיע כדי להיפרד ממני. מאז ומעולם יצאנו לכל מסע יחד. ועכשיו הוא אפילו לא הגיע כדי לאחל לי הצלחה.
הסטתי מבט וצעדתי בשקט אל המכונית של אראגוס שחיכתה לנו למטה.
התכוונתי להיכנס לרכב כשקריאה עצרה אותי. "אמה!"
לוקאס רץ לעברי ואני התאפקתי שלא לבכות.
"תשמרי על עצמך, בסדר?" הוא אמר ותפס בפניי, "תבטיחי לי שתשמרי על עצמך"
הנהנתי. "חשבתי שלא תבוא להיפרד ממני"
"מה? ולוותר על נשיקה הפרידה?" הוא חייך ואז רכן לעברי. הוא נישק אותי פעם אחת לפני שארגוס צפצף ואני נכנסתי אל המכונית.
חייכתי אליו כשנכנסתי לאוטו אחרי פרסי ותומאס ואז הוא נעלם בענן האבק שהרכב השאיר מאחור.