חצי רגל באדמה – פרק 44

עיקמתי את האף ואז שאלתי: "מאיפה אתה רוצה שאני אתחיל?"
"מההתחלה, אני מניח" תומאס אמר
"הכרנו באחד מבתי הספר שלמדנו בהם ביחד" התחלתי, "הוא הציל אותי מהמורה להיסטוריה שלי, או יותר נכון, ניסה להציל אותי. הוא לא בדיוק הצליח להילחם בקוטס…"
"קוטס?" תומאס שאל "ד"ר קוטס שתקף את פרסי בספר השלישי בפרק השני, כאשר הם גילו שביאנקה וניקו הם החצויים החדשים? הוא הופיע בעמודים…"
"כן" אמרתי. להוטה למנוע ממנו לצטט לי את כל הספר.
סיפרתי הכל.
זה היה מוזר לתאר את כל ההרפתקאות שלנו יחד שוב. דמיינתי לעצמי את לוקאס יושב לידי ומקשיב לדרך שבה סיפרתי את הסיפורים שלנו והרגשתי טוב יותר.
"אבל את הרוב אתה מכיר" אמרתי, "מההתכתבות שלנו"
תומאס בחן אותי בזהירות, "אז מה הקטע של ההתקפים?"
"זה.. זה קשור לפגיעה.. משהו שקרה.." עצמתי עיניים בכאב, "זה התחיל באשמתו, אבל אני הרסתי הכל"
תומאס לא דיבר.
"אני.. אני לא יכולה לדבר על זה" מלמלתי, "אסור לי"
"לוקאס לא מרשה לך?" תומאס שאל
"נשבעתי בסטיקס שלא לגלות" אמרתי, "נשבעתי בנהר שלא אגלה את הסוד עד שירשה לי. הייתי כזאת מפגרת שהאמנתי שכלום לא יקרה. כירון מפחד שזה יכול להרוג את לוקאס, גם אני חושדת ככה. אבל לוקאס.. " נאנחתי, "הוא לא רוצה לומר כלום. הוא פוחד פחד מוות לחזור לתקופה ששנאו אותו בגלל שבגד"
"אז זה קשור לבגידה שלו ולפציעה שהוא קיבל" תומאס סיכם, "ואת לא יכולה לספר לי כי נשבעת בסטיקס"
הנהנתי בכעס, "הייתי טיפשה"
"כל אחד יכול להיות טיפש" תומאס אמר, "מעטים האנשים שנחשבים חכמים באמת"
"זה אמור לעודד אותי?" שאלתי בשקט והבטתי באדוות הגלים שהוא יצר באצבע שלו.
"לא ממש, לא" הוא אמר
"איך זה להיות בן אתנה?" שאלתי, "מרגש כמו שרצית?"
הוא הביט בי ופניו היו מסכה של כאב. "שום דבר במקום הזה הוא לא מה שרציתי שיהיה." הוא אמר, "אני לא מאשים אותך, כמובן. אבל…" הוא משך בכתפיו, "לא יודע. נמאס לי"
"מלהיות חצוי?" שאלתי, "וואו, לא האמנתי שייקח לך כל כך הרבה זמן. הרשה לי לברך אותך: ברוך הבא למועדון 'אנחנו שונים ולא מסתדרים עם אף אחד'. אוכלוסייה: מחנה החצויים"
תומאס חייך חיוך עקום.
"תתעודד!" אמרתי, "לפחות אתה לא צריך לצאת למסע שעלול להרוג אותך כמו שאני עשיתי"
"כן אבל זה היה יכול להיות ממש כיף" הוא הודה
"שתצא למסע חיפושים?"
"שיהרגו אותי" הוא אמר, "ככה לא הייתי מגלה עוד מידע לגאיה ולא הייתי בוגד בכולם"
"אתה יודע מה נפלא בזה שאתה בוגד?" שאלתי
"כלום" הוא מלמל
" מבין כל האנשים שחושבים שהם מבינים את התוכנית המרושעת של הרעים, רק אתה יודע את האמת" אמרתי, "וזה יתרון לטובתך"
תומאס נאנח. "זה אמור לעודד אותי?"
"לא ממש, לא" אמרתי, "אבל זה יעודד אותך"
הרמתי מהמים משהו והנחתי אותו לרגליו של תומאס. זה היה ספר של פרסי ג'קסון, הוא היה הרוס מהמים אבל אני התרכזתי וספגתי את המים שבספר לכדור של מים וזרקתי אותו חזרה לנהר.
אחרי שטיפלתי בו, הספר נראה קצת יותר טוב.
"כמה חבר'ה זרקו את זה לפה לפני שהגעתי הנה" אמרתי וחזרתי להתיישב לצידו, "מצטערת שאני לא יכולה לעזור יותר מזה"
"את צוחקת?" הוא שאל, "תודה"
הוא לקח את הספר והצמיד אותו לחזה שלו. כאילו האמין שהספר יכול לגונן עליו מפני המחנה, מפני הנערים והנערות שמציקים לו, מפני כירון…
ומפניי…