חצי רגל באדמה – פרק 41 – הסוד הראשון והגדול מתגלה לקראת מסע החיפושים הראשון בסיפור !
"בטח, למה לא, תברח ותתחבא" הוא אמר, כאשר אספתי את הספרים שלי והכנסתי בחזרה למזוודה, וטיפסתי על הדרגש שלי.
"גם אם הייתי בוגד" אמרתי "ואני לא. עדיף לבגוד במחנה מאשר להיות בן אדם רע לב כמוך."
העיניים של מלקולם נפערו, והוא סגר את הספר שלו בקול חבטה רם.
"חתיכת מנוול" הוא קרא.
"מנוול וצודק" אמרתי, בחיוך, רק בגלל שהוא האדים, וזה הצחיק אותי.
מלקולם השתתק, ולבסוף הוא ענה לי :"אדם צודק הוא לאו דווקא אדם חכם."
"אדם חכם הוא אדם שמוצא ראיות לפני שהוא מאשים."
"אדם חכם הוא אדם שיודע לחשוב נכון" ענה לי מלקולם.
"על פי רנה דקארט, אם אתה חושב אתה קיים, ולא כל החיים הקיימים הם חכמים."
"חכם עיניו בראשו."
"ואני מניח שגם דמך בראשך." עניתי לו.
"לא תנצח אותי במשחקי פתגמים" הוא אמר לי "אני מכיר יותר פתגמים ממך באנגלית."
"לדעת לצטט מראה שאתה חכם. להמציא משלך הופך אותך לפיקח."
"חכם זה יותר גבוה מפיקח, אתה יודע" הוא אמר לי.
"אתה מנסה להכשיל אותי בשפה שהיא לא שפת האם שלי, כשאתה כן מדבר בשפת האם שלך. זאת פחדנות, מלקולם" אמרתי בנינוחות.
מלקולם שלף את החרב שלו מהנדן.
"קדימה, בוא נערוך דו-קרב" אמר מלקולם, וכיוון את החרב שלו אלי.
"לא" אמרתי "אני לא נלחם בלי סיבה."
"לדעתך אני לא ראוי?" שאל מלקולם מאדים כולו.
הוא סובב את החרב שלו בידו וניסה לתקוף אותי. ברגע שהוא התחיל את התרגיל שלפתי את החרב שלי מהנדן במהירות, וחסמתי את החרב שלו עם הצד השטוח של הלהב.
הוא התחיל לתקוף בפראות, ואני נאנחתי וקפצתי מהדרגש שלי אל הרצפה.
בזמן שהוא תקף, אני רק הגנתי. זה אפילו לא היה קשה במיוחד, צפיתי את כל הצעדים שלי.
אנבת' נכנסה בריצה עם מעין בקבוק.
היא ריססה על מלקולם קצת ממנו.
העיניים של מלקולם הטשטשו, והוא התנדנד במקומו עד שלבסוף קרס על הרצפה.
"מה. זה. היה?!" שאלתי בהתלהבות.
"כירון חשב על זה, זה גורם לאיבוד הכרה, בגלל הריבים שיש כאן, אתה יודע, שלא ימותו לנו כאן אנשים."
"מגניב!" קראתי.
"מה מלקולם ניסה לעשות לך?" שאלה אנבת'.
"הוא תקף אותי עם החרב, אחרי שנכשל בקרב מוחות" אמרתי בחצי חיוך.
"תומאס, אתה יודע למה כולם חושדים בך?" שאלה אותי אנבת'.
"למען האמת, לא" אמרתי.
"רובם מקנאים, ואני אודה בפניך, שגם אני מקנאת."
"במה?" שאלתי.
"טוב, בעובדה שאתה לוחם נפלא, ושאתה גם ככל הנראה מאוד אינטליגנט…" היא אמרה.
"ומגלומן, ותינוק, ובכיין" הוספתי.
התיישבתי על הדרגש שלי והיא התיישבה לידי.
"יומיים ראשונים קשים, הם תמיד קשים, אתה תתרגל, עכשיו לך לישון, זה תמיד מעודד אותי, אולי תחלום משהו יפה." אמרה לי אנבת'.
"את כבר לא חושדת בי?" שאלתי.
היא הביטה לי עמוק בעיניים.
"לא" היא אמרה בחיוך.
היא קמה מהדרגש שלי ואני נשכבתי כדי לישון.
נרדמתי מיד, ושוב פעם ראיתי את אמא שלי, בתוך החדר המשונה ההוא.
"אמא עשיתי את זה, הם חושדים בי, אבל הם יחפשו את המרגל על ידי מעקב אחרי כולם" אמרתי בהתלהבות.
אמא שלי לא הייתה כל כך מאושרת.
"שמע, תומאס, אתה יודע למה כולם חושדים שאתה מרגל של גאיה?" שאלה אמא שלי.
"לא" אמרתי "למה?"
החדר זרח באור מסמא עיניים. כאשר האור נחלש, ראיתי אישה עם פנים מחודדות, שיער חום קצר מסורק בתסרוקת של נבלי-על. היא הייתה לבושה בגלימה עשויה אדמה, ובגדים שחורים כהים.
התיאור שלה היה זהה לחלוטין לתיאור בספר של "הגיבור האבוד" שקראתי. התיאור של… גאיה…
תגובות (0)