חצי רגל באדמה – פרק 40

עקבתי אחרי לוקאס עד החוף. הוא התיישב על החול והביט בים. הוא אף פעם לא מגיע לכאן כדי להירגע. מה הוא עושה פה?.
המקום היה שומם, כנראה כי התחיל להחשיך וכי כולם הלכו לאכול את ארוחת הערב. ידעתי שאם אני לא אגיע לחדר האוכל בשלב כלשהו, פרסי יבוא לחפש אותי.
אבל כרגע רציתי לברר מה לוקאס עושה.
הוא הפשיל מעט את השרוול והביט בסימן שלו. התכוונתי לצאת ולהוכיח אותו אבל אז קרה משהו שפחדנו שיקרה כבר הרבה זמן. העיניים של לוקאס התכהו והפכו כחולות. לרגע עברה עווית בגופו ואז הוא נשכב על החול ונשם עמוק ובמהירות, כאילו לא הצליח לנשום עד עכשיו.
לוקאס השתעל וחזר להתיישב. הוא פרע את השערות שלו כדי להעיף חול ונעמד כאילו כלום לא קרה. זה היה השלב שנמאס לי.
"ידעתי שזה קורה לך!" קראתי ויצאתי מהמחבוא שלי, "למה אתה עושה את זה?"
"עקבת אחריי?" הוא שאל ולא נראה משועשע בכלל
"בטח שעקבתי אחרייך!" אמרתי, "אני דואגת לך. אכפת לי ממך"
"אם אכפת לך ממני את אמורה לכבד את הרצונות שלי, אמה" הוא אמר, "אני בסדר. זה היה סתם עוד התקף או משהו"
"זה לא היה סתם התקף!" אמרתי בכעס והתקרבתי לעברו, "אתה יודע בדיוק כמוני מה קרה עכשיו"
לרגע חשבתי ואז תקפתי: "כמה זמן זה קורה לך ולא סיפרת לי? כמה זמן הוא מצליח להתעורר ולשלוט בך?"
"הוא לא שולט בי!" לוקאס קרא והביט בי במבט מתחנן, "אמה, הוא לא משתלט עליי"
"אז מה זה היה עכשיו?" שאלתי, "סתם במקרה?"
"תני לי להסביר לך" הוא אמר אבל פתאום כבר לא רציתי לשמוע אותו.
הנדתי בראשי. "שיקרת לי" אמרתי ואז פסעתי לאחור והסתלקתי כשאני שומעת את לוקאס קורא בשמי.
כל כך כעסתי על לוקאס שלא יכולתי לראות אותו או לדבר איתו עכשיו. אז במקום הלכתי אל חדר האוכל והקשבתי לשמועות שהתרוצצו בין החניכים. מישהו החליט שתומאס הוא הבוגד ומצא דרכים לא רעות להוכיח את זה. מסתבר שלוקאס ופרסי לא היו חכמים מספיק כדי להאמין שמשהו ישתבש.
נאנחתי בתסכול והלכתי לביתן שלי, לא רציתי לריב עם אף אחד ולא רציתי לאכול. לא היה לי כוח לזה, לא היה לי כוח לכלום.
פתחתי את דלת הביתן ונשכבתי על המיטה. הבטתי באבן שעמדה על השידה לראווה, היו חקוקות בה ארבעה מילים: 'תמיד כאן בשבילך, אני'.
ולא, לא לוקאס נתן לי אותה. קיבלתי אותה מרון לפני שיצאנו למסע שהרג אותו.
משום מה בזמן האחרון כל הזמן נזכרתי בתומאס וברון. שני חברים שכל אחד מהם יצא איתי ועם לוקאס למסע ומת.
"בבקשה שאני יישן באופן נורמאלי.." מלמלתי ועצמתי עיניים.
חלמתי. כרגיל.
אבל זה לא היה חלום נורא. למען האמת הוא היה הטוב ביותר שיצא לי לחלום בזמן האחרון.
ישבתי באגם בתוך סירה ולידי ישב איש שזוף עם מכנס חאקי וחולצת הוואי. היה לו כובע דייגים והוא החזיק בידו חכה.
"שלום אמה" פוסידון חייך.
אז בואו נסביר: פוסידון (או אבא שלי) לא התגלה אליי מאז שהבסנו את אורנוס בשנה שעברה. אז פתאום לראות אותו… היה בזה משהו מוזר.
"היי… אבא" אמרתי
הוא שלח את החכה שלו למים וחיכה.
ישבתי לידו וזה היה נראה כמו משהו שגרתי כל כך עד שזה הפריע לי.
"למה אתה מתגלה אליי?" שאלתי
"את זוכרת שכשלוקאס בגד בכם ביקשתי שתשמרי ממנו מרחק" הוא אמר בשקט, "אני רוצה שדווקא הפעם תיצמדי אל לוקאס. יש לי הרגשה שהנער יודע יותר משנדמה"
"כלומר, אתה מאשים אותו בבגידה" אמרתי, "שוב"
"אני לא מאשים אף אחד בשום דבר" הוא אמר ופנה להביט בי. העיניים הירוקות שלו הביטו בי בריכוז. "אל תתני לרגשות שלך להשתלט על ההיגיון שלך"
הוא כבר אמר לי את זה בעבר. לא הרגשתי מאושרת לשמוע את זה שוב.
"זהו?" שאלתי בחוסר חשק
"אני חושב שכן" הוא אמר, "אל תכעסי עלי, אמה. אני בסך הכל זהיר"
"מה שתגיד.." מלמלתי.
הוא לא נראה מרוצה מהתשובה שלי אבל הנהן ונופף בידו מול פניי.
התמונה נמחתה ואני חזרתי לישון בשקט.