חצי רגל באדמה – פרק 35
"מה זה היה צריך להיות?" שאלתי את לוקאס, בזמן שהלכנו חזרה לביתן.
אנבת' הלכה לשיעור חץ וקשת למתקדמים, ופרסי לשיעור הכרת מפלצות.
"תגיד תודה, אח" אמר לוקאס "הצלחתי להוריד אותך מהפרק."
"מה?" שאלתי.
"אני ופרסי החלטנו שנזייף ריב, כדי שאנבת' תחשוד באחד מאיתנו, עדיף אנחנו מאשר אתה."
הייתי המום לחלוטין באותו הרגע.
"ת-ת-ת-ת-ת-ת-תו-ד-ד-דה" התחלתי לגמגם כמו שקורה לי תמיד שאני מופתע מידי, המום, או סתם אסיר תודה, כמו במקרה הזה.
"זה בסדר, אח" אמר לוקאס "בי חשדו הרבה, אני כבר רגיל, אני לא יכול שכולם יכעסו עליו, אתה עדיין צעיר, ברור שיעשו את זה דווקא לך, אתה בינתיים תלך עם אנבת' לשיעור חץ וקשת, אני צריך לעשות משהו בביתן.
הבטתי בו בחשדנות, ורק לרגע חשבתי שהיו לו עיניים כחולות, אבל ככל הנראה דמיינתי כיוון שהמחשבות בראש שלי התרוצצו, מהר כמו שרצתי, וגרמו לי לחשוב שאולי לוקאס בכל זאת הבוגד. המחשבה הזאת התנדפה מהר מאוד, כמו אצטון ביום חם, אחרי הכל, הוא לא היה בוגד, בטח אם בגד כבר בעבר.
הלכתי לעבר מטווח החץ-וקשת, כאשר כל אחיי עמדו שם, מקשיבים להסבר מכירון.
כל אחד לקח מטרה וניסה לירות חץ.
לא היה לי כישרון מיוחד לחץ וקשת (אם הייתי טוב גם בזה, סביר להניח שאמה הייתה באה בלילה עם סכין בשביל להרוג אותי), למען האמת, הייתי יחסית גרוע.
אחרי השיעור, הלכתי עם אנבת' וכל שאר אחיי, כולל לוקאס שחזר מהביתן, לארוחת הצהריים.
המבטים הזועמים התפוגגו, ואפילו שמעתי את מלקולם ואנבת' מתלחששים מהקצה השני של השולחן על כך שזה כנראה לא אני הבוגד במחנה.
נשמתי אנחת רווחה.
פרסי הביט בלוקאס, והוא סימן לו עם אגודל.
כאשר פרסי הביט בי סימנתי לו תודה עם השפתיים.
הוא לא סיים להסתכל עלי, כי הוא התחיל לדבר עם אמה, והיא שוב פעם עיקמה את האף שלה בצורה חמודה להפליא, כנראה כי משהו לא מצא חן בעיניה.
סיימתי לאכול מהר, כיוון שההתרגשות המחודשת שלי השביעה אותי יותר מכל בשר ברביקיו, אז קמתי, והלכתי.
בדרך בת אפרודיטה (נדמה לי) קרצה לי קריצה שובבה, אבל העדפתי להתעלם.
חזרתי לזירת הלחימה בחרב, מתוך אינסטינקט, ומצאתי לי בובת אימונים חמודה, עם חולצה כתומה של מחנה החצויים. לרוב החניכים הייתה חולצה כזאת, אבל אני משום מה התנגדתי ללבוש אותה. העדפתי את החולצות שלי, אחרי הכל, החולצה האדומה שלי גרמה לבחורה לקרוץ לי. בחורה יפה, אבל אז חזרתי לבובת האימונים שלי, כאשר פתאום שמעתי צעדים מאחוריי.
הסתובבתי, וראיתי את מלקולם.
"תומאס" הוא אמר.
"מלקולם, מה קורה?" שאלתי.
הוא צמצם עיניים והביט בי.
"אני עדיין חושד בך, אבל שתדע, לעת עתה אני לא אעשה כלום, כרגע אתה כביכול לא אשם בעייני."
"תודה" אמרתי לו בקול מריר.
העיניים שלו נראו כאילו יורות ברקים.
"שמע, אתה יודע שאתה הורס לי את כל ההנאה מהמחנה? אחר כך אנשים מצפים שאני לא אבגוד. אתם הורסים לי את כל הרצון להישאר פה!"
"אז אתה מודה שאתה בוגד?!" קרא מלקולם קריאת ניצחון.
"לא!" קראתי, אבל בעייני מלקולם זאת כבר הייתה הצהרה.
תגובות (0)