חצי רגל באדמה – פרק 20

כשהגעתי לארוחת הערב גיליתי את תומאס מתלהב מכל דבר כמו ילד קטן. זה היה הדבר הכי מצחיק שראיתי בחיי. ואת זה אני אומרת אחרי שראיתי כמה דברים באמת מצחיקים.
הוא פשוט התלהב מכל אחד שפגש, ואני חושבת שראיתי סימן כחול על הצוואר שלו. הוא ניסה להתחבר לבני ארס? וואו, הילד חסר גבולות.
התיישבתי ליד פרסי. "אז איך המעריץ שלך?" שאלתי בחיוך
"מה שלום לוקאס?" הוא השיב בתורו. הבטתי אחד בשנייה במבטים חודרים וחיכינו שהשני יפרוש.
"חניכים!" כירון קרא, "חניך חדש מצטרך לשורותינו: תומאס האסלר. ואימא שלו, אתנה, כבר הספיקה להכיר בו ועכשיו הוא איתנו. בבקשה קבלו אותו בהתאם"
חשבתי ששמעתי מישהו אומר, "אלא אם כן הוא מתייחס אליכם כמו בובות שעווה במוזיאון" וכמה חניכים פרצו בצחוק. אני מודה, צחקתי גם אני.
פרסי חייך וכמה מבני אתנה טפחו לתומאס על השכם, שפניו האדימו לחלוטין.
"ועכשיו, אנחנו יכולים להתחיל לאכול!" כירון קרא וכל החצויים נגשו עם צלחות האוכל שלהם אל האש. ראיתי את אנבת' מסבירה לתומאס מה הוא צריך לעשות ואז הבטתי בלוקאס, הוא חייך אליי ואני השבתי חיוך.
אחרי ארוחת הערב אני ולוקאס ישבנו ליד היער, תומאס אמר שהוא יפגוש אותנו פה אחר כך אבל לא נראה שהוא ממהר במיוחד.
"אז מה דעתך על האח החדש שלך?" שאלתי
"הוא נהדר" לוקאס חייך, "נמרץ במיוחד אבל נהדר"
חייכתי ונשענתי על לוקאס. "אז מה אתה עושה פה כשהלימודים עוד לא נגמרו?" שאלתי.
היה ברור שלוקאס מנצל כל יום שעוד היה יכול להיות בלימודים.
"שמעתי שאת באה, אז באתי" הוא אמר
"חנפן" אמרתי וקמתי, דחפתי אותו בכתפו.
"טוב, סילקו אותי מבית הספר" הוא נאנח
"צרות עם מפלצות?" שאלתי
"כן"
"אתם שניכם מתנהגים כמו אנשים זקנים!" קולו של תומאס הקפיץ אותנו, "אתם יושבים ומדברים על בית ספר? ברצינות?"
"חשבתי שבני אתנה אוהבים ללמוד" אמרתי והרמתי גבה בשאלה
"בטח, זה כיף" תומאס אמר, "אבל.. לפעמים יש דברים מגניבים אפילו יותר"
"כמו מה?" שאלתי
"כמו זה!" הוא זרק עלינו בלון מים שהתפוצץ בין הרגליים שלנו ואז הוא צעק: "אש!"
מבין צמרות העצים נחתו עלינו בלוני מים ועד שהמערכה נגמרה אני ולוקאס היינו רטובים לגמרי.
כמה בני אתנה פרצו בצחוק וירדו מהעצים. פרסי יצא מאחורי אחד מהם.
"מה כולכם עושים…?" לוקאס התחיל לשאול ואז אני והוא הפנינו את מבטינו אל תומאס
"תפוס אותו!" צעקתי ואז רצנו אחריו. עזבנו את האחרים שצחקו עלינו, אנחנו התכווננו ללמד את הפרחח לקח.
אחרי חצי שעה של ריצה אני ולוקאס התמוטטנו על הקרקע, מותשים לחלוטין. לא הצלחנו אפילו להתקרב אל תומאס. ואז הוא בא, כאילו כלום לא קרה, והתיישב לידנו.
"וואו, זה היה כיף" הוא אמר והביט בבגדים הרטובים שלנו, "ומצחיק"
חבטנו בו ביחד מכל צד ואז פרצנו בצחוק.
"לפחות השתלבת פה מהר" אמרתי בחיוך, "חשבתי שייקח לך נצח. ואתה באמת חייב להירגע קצת"
"להירגע עם מה?" הוא שאל
איך מנסחים בעדינות את העובדה שהוא התנהג כמו ילד קטן?. "תהיה פחות היפראקטיבי" אמרתי בחיוך, "בסדר?"
הוא הנהן, "בסדר, בסדר"
"ושלא תחשוב שלא נחזיר לך" אמר לוקאס, "אתה עוד תשלם"
"מיד אחרי שתצליחו לחזור לנשום כרגיל?" הוא שאל
"זהו זה" אמרתי, "כשאני אתפוס אותך…"
רציתי לקום על רגליי אבל לוקאס תפס אותי. "אנחנו נלמד אותו לקח בפעם אחרת" הוא אמר, "עכשיו כדאי שננוח"
"כן, כי אתם כאלו עצלנים" תומאס אמר, "בחיים לא תוכלו לתפוס אותי. אולי אני ארוץ ממש לאט, זה יעזור לכם?"
"זהו זה!" לוקאס קרא והתנפל על תומאס. הם התגלגלו על הדשא ואני צחקתי.
הבטתי בשמיים שהפכו כהים יותר, בקרוב שעת כיבוי האורות תגיע. כנראה שלוקאס חשב כמוני כי הוא שחרר את תומאס ונתן לו לנשום.
"כדאי שנחזור לביתנים" לוקאס אמר
הנהנתי וקמתי על רגליי. "לילה טוב, בנים" אמרתי ואז חייכתי אל תומאס וצעדתי לכיוון הביתן שלי.