חצי רגל באדמה – פרק 19

הייתי כמו ילד בחנות צעצועים. לא עניין אותי שום ינשוף בוער מעלי, רצתי כמו מטורף לעבר הביתן, בתקווה להיכנס כמה שיותר מהר. כמו קליע שירו מאקדח, אולי אפילו מהר יותר. רצתי בלי להרגיש את הרגליים, ממש בריחוף.
"שלום!" קראתי, בלי להגיד יותר מידי.
שלושה ילדים בלונדיניים כמוני הרימו את מבטם.
"תומאס האסלר, בן אתנה, אני רוצה לראות ה-כ-ל!" קראתי.
עברתי בין מפות ישנות, וספרים, להוט כולי.
"אפשר להבין?" שאלה ילדה אחת, בלונדינית, עם פנים חמורות סבר.
הסתובבתי אליה.
היא הייתה שזופה, כמו בת קליפורניה טיפוסית, או לפחות הנחתי שהיא משם.
"מי אתה?" היא שאלה.
"תומאס האסלר." אמרתי והבטתי לה בשרשרת של המחנה שלה. כן, הכל התאים.
"את אנבת' צ'ייס, מוירג'יניה, את החברה של פרסי ג'קסון, אני מעריץ אותך!" קראתי בהתלהבות, והושטתי אליה יד בשביל ללחוץ לה אותה.
"גם אתה קראת פרסי ג'קסון?" היא שאלה, והרימה גבה.
"כן" אמרתי.
"אני שונאת חצויים שקראו את הספר ומגיעים לכאן במחשבה שחצויים הם לונה-פארק" נאנחה אנבת' "אני מקווה שהנחיתה למציאות לא תכאיב לך יותר מידי את החיים."
בהיתי בה.
"אני מודע לעובדה שזאת סכנה, ומה לעשות, אני אוהב סכנות." אמרתי בחיוך אליה.
היא הצליחה להעלות חיוך על פניה.
"אז אתה כבר יודע מה הכישרון שלך?" שאלה אנבת', בחיוך.
"כישרון…?" חזרתי אחריה, כאילו מדובר במילה זרה.
"כן" אמרה אנבת' "לכל אחד יש כישרון, יש כאלו עם זיכרון פנומנאלי, כאלו שיש להם יכולת שכנוע יוצאת דופן, כל מיני."
"אז מה שלך?" שאלתי.
"זיכרון" היא אמרה.
"ושל לוקאס?" שאלתי.
"לוקאס…" מלמלה אנבת', כאילו היא נזכרת במשהו לא נעים.
"את לא מחבבת אותו, אה?" שאלתי.
"זה לא זה…" היא התחילה.
"לא משנה" אמרתי "אז איך נגלה את הכישרון שלי?"
"זה יעלה בך, אתה תראה. הידיים הקפוצות יתארכו… לעזאזל, פרסי הדביק אותי בזה, הוא נדבק מאמה, וואו, איך דברים מדבקים."
לא ידעתי אם זאת בדיחה או לא, אז פשוט שתקתי.
"בכל מקרה, אני מקווה שתאהב את המחנה, אם תרצה שאני אדריך אותך…"
"אני זוכר את כל הספרים מילה במילה בעל פה, אני לא צריך הדרכה." אמרתי בחיוך.
אנבת' חייכה גם היא, ואז נשמעה הקול של הקונכייה.