חצי רגל באדמה – פרק 15

מספיק שאני עומד על אבן באמצע המים, אפילו אם הם רדודים, אני חוטף מחלת ים, אז לא מספיק שהספינה הייתה בים, היא גם נסעה במהירות לא הגיונית. זה גרם לי לרצות להקיא, והכובע שאיריס נתנה לי גירד לי בראש. היא הזהירה אותי שלא להוריד אותו, העיקר שאמה לא תזהה אותי עד שנגיע למחנה.
"זה מחנה החצויים?" שאלתי, והבטתי באמה.
"אכן" היא אמרה.
סקרתי אותה.
הבנתי מיד מי זאת. השם שלה, המראה שלה, ידעתי שזאת אמה, אבל משום מה איריס אסרה עלי לגלות את הזהות שלי אליה.
התחלתי לסמוך על איריס, היא עשתה רושם של אלה נחמדה מאוד, היא אפילו הביאה לי כמתנה עוגיית שוקולד, או לפחות זה היה צריך להיות עוגיית שוקולד, רק שלצערי היה לזה טעם של אבן ששפכו עליה סירופ מייפל, ותתפלאו, יצא לי לטעום כזה דבר. הנסיבות לא חשובות. רק אגיד שזה כרוך בכמה בריונים שכבתיים שהחליטו לעשות ניסוי, ולבדוק מה הטעם של פנקייק-אבן.
"צרמט לא מזכירה לך משהו?" שאלתי אותה.
"צרמט?" היא שאלה, במבטא אמריקאי שקצת הציק לי לאוזן. לא יודע למה, המבטא האמריקאי פשוט נתפס בעייני כמלודרמטי יתר על המידה.
"כן, העיר שלי" אמרתי.
"התכתבי עם משהו משם, זה הכל" אמרה "אבל קראו לו תומאס. אתה אלכס, ולו היה שיער בלונדיני, לך…"
הורדתי את הכובע של איריס.
"זה כן אני" אמרתי בחיוך.
היא האדימה בפנים שלה, ואז הרימה את היד שלה בשביל לתת לי סטירה, אבל לבסוף החזירה את היד למקום שלה.
הבנתי שאיריס ידעה שאמה עלולה לעשות בעיות אם תגלה מי אני עוד לפני שנגיע למחנה.
"יש לך מזל טהור" היא אמרה, בפנים רציניות, ובעיניים מלאות טינה בוערת.
"מה עשיתי?" שאלתי.
"אתה שיקרת לי! ואני כמו מטומטמת פלטתי סודות על המחנה!"
"זה בסדר" אמרתי בקול רגוע "גם ככה עכשיו זה רק יעזור לי…"
"שתוק!" היא קראה "אני שונאת אותך, את כל מה שכרוך בך, את המבטא הגרמני המעצבן שלך, ואת המראה שלך, ואתה כמו כל בני אתנה, חסר אכפתיות כלפי אחרים, ומתנשא, ואני שונאת אותך."
"איך את שונאת אותי? כל כך מהר? ואני לא חסר אכפתיות, ואני לא מתנשא, ואני ממש לא שולט במבטא שלי ו…" התחלתי לענות לה, ולפתע ראיתי נער אחר, בערך בן שבע עשרה, אולי, עם שיער בלונדיני ועיניים אפורות כמו שלי מגיע.
"את חושבת שאני חסר אכפתיות, מתנשא ושנוא?" שאל הנער את אמה.
אמה הסמיקה עד השורש.
"לא, לוקאס, אני לא חושבת ככה, אני מצטערת."
"מי החדש?" שאל לוקאס.
"תומאס האסלר" אמרה אמה בקול מלא תיעוב.
"נעים להכיר תומאס, השמות שלנו מתחרזים, ואני מבין שאתה אח שלי?"
"היי… לוקאס? וכן, אני אח שלך, אם אתה בן אתנה, ואכן, השמות שלנו מתחרזים" אמרתי. הוא חייך אלי.
"אני אשאיר את החכמולוגים לבד" מלמלה אמה לעצמה, בקול שגם אני שמעתי.