חצי רגל באדמה – פרק 13

המחזה שנגלה בפניי היה לחלוטין ביזארי. לא פחות ולא יותר. ביזארי.
האישה הייתה בעלת שיער לבן ארוך, וחולצה היפית צבעונית בכל כך הרבה צבעים, ומכנסיים קצרים בצבע חאקי. היו לה כפכפים חומות כהות, וגרביים לבנות, מה שהיה ממש מוזר, כיוון שגם היה יום חם, אז לא הייתה לה שום סיבה ללכת עם גרביים.
היו לה עיניים חומות ענקיות, כאילו היא בוהה בכל הדברים בעולם, וחושבת לה מחשבות היפיות במיוחד.
"שלום, תומאס" היא אמרה לי באיטלקית. איטלקית אני ממש לא יודע, חוץ מכמה מילים בסיסיות.
"אני לא מדבר איטלקית" אמרתי לה.
"לא מדברים איטלקית בשוויץ?" שאלה האישה.
"לא באזור הזה" עניתי לה בגרמנית.
"זה בסדר, גם גרמנית אני יודעת" היא אמרה "בכל מקרה, שלום תומאס."
"שלום" עניתי לה.
"אני מניחה שאתה לא מכיר אותי, אני איריס" אמרה האישה.
בהיתי בה, סוקר אותה.
על החולצה שלה היה כתוב מאמ"י, אז החלטתי לקחת סיכון.
"איריס, אלת הקשת בענן" אמרתי.
"יפה" היא אמרה, זורחת משמחה. החיוך שלה היה מטריד למדי.
"אז זה נכון?" שאלתי "אני באמת חצוי?"
"כן" אמרה איריס "ולכן אולי זה הזמן שלך להתקשר לכירון, ולהגיע למחנה החצויים."
ממש באותו הרגע התמלאתי באופוריה. כאילו משהו בי התעורר אחרי כל כך הרבה זמן, כמו זיקוקים. הרגשתי איך זה זורם לי בכל הגוף. לא חלמתי. זה אמיתי. תיכף יבוא משהו לקחת אותי, תיכף ממש.
"אז איך אני אתקשר אליו?" שאלתי "איריס-נט?, כלומר, דרכך?" שאלתי.
היא צחקה צחוק קטן.
"צמרירית…" היא התחילה.
"מחליפה אותך כבר שנים" אמרתי בזריזות "קראתי על זה בספר."
היא חייכה.
"אני מסכימה לקשר אותך אפילו בלי מטבע." היא אמרה לי בחיוך. "אני כבר מחבבת אותך."
"תודה" אמרתי לה וחייכתי גם אני.
למען האמת, התחלתי לחבב את איריס.
"אז איך אני יוצר קשת?" שאלתי, ואז ראיתי את הקולר של בית הספר בפינה.
'נהדר' חשבתי לעצמי.
ניגשתי אליו וניתקתי אותו מהחוטים שכבלו אותו. לבסוף הפלתי אותו וכל המים נשפכו, ויצרו קשת.
"אין צורך להגיד את המילים" אמרה איריס "אני כבר אדאג לזה."
הקשת התחילה להתנחשל, עד שלבסוף נוצר מסך מהמים.
"כל כך, אבל כל כך מגניב!" קראתי בהתלהבות.
איריס רק צחקה.
לפני ראיתי אדם בעל זקן אדמוני, וגוף של סוס לבן.
"כירון?" שאלתי.
"כן…" ענה כירון, סוקר אותי.
איריס נדחפה לתמונה.
"שלום כירון, זה אלכס, והוא חצוי, בן של אתנה, והוא בצרות, אתה חייב לשלוח אליו משהו לאסוף אותו."
"זה תומאס" לחשתי לה באוזן.
"איריס?" שאל כירון "מה העניין?"
"זה חשוב" היא אמרה "סמוך עלי."
"אין בעיה" אמר כירון.
ההודעה התנתקה.
"קוראים לי תומאס" אמרתי.
"אני יודעת, אבל אני גם יודעת שאסור שהם ידעו עדיין את השם האמיתי שלך, עד שאתה לא מגיע לשם." אמרה איריס.
"למה?" שאלתי.
"סמוך עלי" היא אמרה, וחיוך שובב עלה על פניה.