חצי רגל באדמה – פרק 12

Estonian 09/05/2012 703 צפיות 2 תגובות

"תודה אמה, על שהספקת להצטרף אל שאר הכיתה בזמן" מר הורנס, המורה שלי למדעים, הביט בי מעוצבן מעט.
"לא איחרתי בהרבה" אמרתי
"יש לך מזל שאנחנו הולכים למעבדה עכשיו אז אני מוותר לך. אבל כדי שתוכיחי לי שאת אחראית מספיק את תחנכי את הילד החדש, לואיס מנציס".
לואיס נופף לי בידו ממקומו. היה לו שיער חום שכמעט כיסה את עיניו, העיניים שלו היו ירוקות, והוא היה נראה בסדר בסך הכל.
"קדימה! למעבדה" מר הורנס קרא והתלמידים יצאו אחריו לעבר המעבדה. התכוונתי ללכת גם אני אלא שהנער החדש, לואיס, תפס בידי.
"חכי רגע" הקול שלו היה טיפה צורם, כאילו הוא שורט לוח גיר
"מה?" שאלתי וניסיתי לנער את האחיזה שלו בידי, "קדימה, מה הורנס יהרוג אותנו אם – "
"אני יודע מי את" הוא אמר והעיניים שלו הפכו ליותר שחורות מירוקות, קולו הפך קשה יותר, "האלה קמה מחדש"
"האלה?" שאלתי וניסיתי לו להיכנס לפאניקה כשהאחיזה שלו הפכה מהודקת יותר
"גאיה מתעוררת מחדש" הנער לחש, "המשרת הראשון כבר נמצא בין שורותינו"
לא אהבתי את המשפט הזה, זה הזכיר לי את מה שאורנוס אמר לפני שלוש שנים: המשרת הראשון נמצא. הצטרפי אליי. בזמנו הוא דיבר על לוקאס.
ועכשיו?
"מי המשרת החדש שלכם?" שאלתי
"לא נראה לי שאני יכול לספר לך, חצויה" הוא אמר. ברגע הראשון חשבתי שאני מדמיינת אבל הנער באמת גדל והפך גבוה יותר. האצבעות שלו הפכו משומנות ובכללי המראה שלו הפך מגעיל.
השתחררתי מאחיזתו ונדחקתי אל פינת החדר. הבחור הזה היה קיקלופ. כן, עוד אחד.
"לא משעמם לכם לשלוח את אותם המפלצות?!" צרחתי על הרצפה כדי שאם גאיה באמת מתעוררת היא תשמע אותי.
הקיקלופ נהם והסתער לכיווני. הייתי חסר נשק אז עשיתי את הדבר הכי נורמאלי: ברחתי.
יצאתי מהכיתה ורצתי במסדרות, הקיקלופ בעקבותיי. "חבל שלוקאס לא פה, הוא היה שמח לעזור לי" הספקתי לחשוב לפני שפרצתי החוצה אל מחוץ לבית הספר. לואיס עדיין בעקבותיי.
"משהו להילחם בו בחזרה" מלמלתי, "אני חייבת למצוא משהו…"
ואז ראיתי את החנות. חשבתי שהסיכוי שראיתי אותה בעבר הוא מיניאטורי אבל בכל זאת רצתי אליה. זאת הייתה חנות נשקים.
"אני רוצה חרב" אמרתי למוכר שנראה משועמם עד שנכנסתי פנימה, "כמה שיותר מאוזנת, מהר!"
הקיקלופ חיפש אחרי וידעתי את זה כי שמעתי את הצעקות שלו. המוכר הגיש לי חרב ואני זרקתי לו דרכת זהב במהירות.
"תודה" אמרתי ואז יצאתי החוצה. "היי מכוער!" קראתי, "קדימה, בוא נראה אותך"
הקיקלופ הסתער ואני התגלגלתי מתחתיו. הכיתי בברך שלו ודאגתי לשמור על מהירות כדי שלא ימעך אותי. תקפתי בכל צורה אפשרית אבל לא נראה שמשהו משפיע על היצור המעצבן.
"לעזאזל איתך!" קראתי, "למה אתה לא מת?!"
"אני רק אמור להנעים את זמן, עוד מעט אני אלך" הוא חייך וזה היה פשוט מגניב, כנראה שקיקלופים לא שמעו על סוכריות מנטה. או משחת שיניים.
"רגע, מה?" שאלתי מבולבלת. הוא ניצל את הבלבול שלי ותלש פנס רחוב. הוא הסתער לכיווני. החרב שלי פגעה במוט הפנס והתעקמה. "מה?!" קראתי והבטתי לכיוון החנות שלפני רגע קניתי בה חרב צעצוע. אבל החנות כבר לא הייתה שם.
הקיקלופ הניף את מוט הפנס והכה לכיווני. התנגשתי בקיר וזעקת כאב נמלטה מפי. נפלתי על הברכיים כשמולי הקיקלופ. "האלה חשבה שאת טובה יותר" הוא צחק, "מסתבר שלא"
נאנקתי בכאב. הספקתי לחשוב: אני עומדת למות.
ואז הקיקלופ הביט בי במבט מיוסר והתמוטט על הרצפה. "האלה קוראת לי" הוא אמר, "אבל אנחנו עוד ניפגש חצויה. בקרוב"
ואז הוא נבלע באדמה. פשוט ככה.
קמתי ממקומי בזהירות. "אני בסדר" שכנעתי את עצמי, "אני חייבת לחזור הביתה. הגיע הזמן להזהיר כמה חברים במחנה"


תגובות (2)

תמשיכי ~ !

09/05/2012 10:17

י/ש סופסוף קצת אקשן!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

09/05/2012 11:34
5 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך