חצי רגל באדמה – פרק שני

בפעם הראשונה שקיבלתי את ההודעה חשבתי: "בטח, למה לא?". עכשיו חשבתי: "אני כזאת מפגרת"
הנער הזה, תומאס. היה פיקח יותר משהיה נדמה לו. אז כתבתי שאני מתחברת אל פוסידון בגלל שהוא אל הים ואני מאוד אוהבת את הים. השיחה שלנו לא הייתה ארוכה. הוא הסביר שהוא צריך ללכת אחרי שתי דקות. לא ממש התלוננתי.
פתחתי את המחשב וחיפשתי את הספר הזה "פרסי ג'קסון". מי מעז לכתוב עלינו החצויים? סופר בשם ריק ריירדן היה רשום על הכריכה. היו שם כחמישה ספרים בסדרה אחת ועוד שלושה בסדרה שנייה, דפדפתי בין הקישורים וקראתי תקצירים. אלו היו החוויות של פרסי, המסעות שערך, האנשים שפגש, כמעט באותן מילים שהיה מספר לי בעצמו על האירועים. והמקרה הכי גרוע? זה נכתב כאילו פרסי הוא זה שמספר את הסיפור.
"מי זה הבחור הזה?" שאלתי את עצמי בכעס אבל התאפקתי, הבטתי בשעון 14:25, אמא שלי תבוא עוד כמה דקות הביתה ותדאג להכין לנו ארוחת צהרים. יש לי מספיק זמן כדי להתקשר אל פרסי ולברר כמה פרטים על הבחור הזה.
אז כמובן שהתקשרתי אל פרסי. כשהטלפון חייג הפכתי עצבנית יותר ויותר. עד שפרסי ענה כבר התפוצצתי עליו.
"ידעת שיש ספר על שמך?" שאלתי בהתפרצות כעס, "ספר על האלים היוונים ועל המסעות שלך".
אבל פרסי היה שקט באופן מעצבן למדי. "בטח שידעתי" הוא השיב, "אני נתתי לסופר את הסיפורים שלי"
"אתה עשית מה?" שאלתי, לא מאמינה, "כירון – "
"… יודע" פרסי הבטיח לי, "לא הייתי עושה משהו כזה בלי לשאול אותו. הוא דווקא חשב שזאת הזדמנות נהדרת לספר לאנשים על החיים שלנו בלי לחשוף את הסודות שלנו"
"והמחנה?" שאלתי, "והחצויים האחרים? חשבת על מישהו אחר, פרסי?"
פרסי נשמע מהורהר, "אני מבטיח לך שאין לך מה לדאוג.. בכלל, איך גילית את זה פתאום?"
זה היה תורי לשתוק קצת ולהרהר, "אני.. סתם, אתה יודע. חיפשתי משהו מעניין באינטרנט"
"אמה" הקול של פרסי נשמע חסר מנוחה, "מה קרה?"
"אני.. מדברת עם איזה בחור, בסקייפ. והוא שאל אותי אם אני מכירה את האלים היוונים וסיפר לי על הספר הזה שנקרא על שמך"
אבל כנראה שכל מה שפרסי שמע היה החלק הראשון כי הוא שאל: "את מדברת עם בחור זר?"
בטח, אחים גדולים. תמיד שואלים את השאלות הנכונות.
"הוא לא מסוכן או משהו" אמרתי, "הוא בן גילי"
"איך את יודעת?" הוא שאל
"החלפנו תמונות?" שאלתי בשקט, תחושת אשמה ממלאת אותי
"אמה!" פרסי קרא, "בחייך, את לא יכולה…"
"הוא התחבר" אמרתי, "ביי פרסי, נדבר"
ניתקתי את הטלפון והבטתי במחשב. הנער לא התחבר, כמובן. לא ידעתי מה לחשוב. פרסי כמובן היה חייב לבוא בגישה השלילית אבל לדעתי הוא דווקא לא נשמע רע כל כך. הוא היה אפילו.. חמוד כשהוא התעניין באלים בצורה כזאת
"היי אבא, תספר לאתנה שיש לה מעריץ" אמרתי בצחוק לחלל האוויר.
התיישבתי ליד המחשב ופתחתי את התמונה שהוא שלח לי. משהו בתמונה הזאת הטריד אותי. היה לו שיער בלונדיני- שטני ועיניים אפורות כמו סערה.
לאט- לאט הבנתי למה התמונה הטרידה אותי. הוא היה נראה בדיוק כמו… לא. אני כנראה מדמיינת. לא ראיתי את לוקאס כבר שבועות מאז שהתחלנו ללמוד בבתי ספר נפרדים.
המשכתי להביט בתמונה גם כשאימא שלי נכנסה הביתה ושאלה איך היה היום שלי.
"אני מדברת עם מישהו שגר ב…" כיווצתי את מצחי בריכוז, איך הוא קרא למקום ההוא?, "שוויץ. במסגרת 'חבר לעט' בבית הספר"
"איזה יופי" היא חייכה. "ואני רואה שלוקאס שלח לך תמונה. הוא השתנה קצת, לא?"
לא עניתי לה. ברגע אחד אמא שלי הוכיחה לי שצדקתי.