חצויים….. פרק 7-6!!!
– נקודת מבט של דרק –
הלכתי לביתן שלי, הביתן השקט שלי, הביתן שאני היחידי בו.
עכשיו, אתם בטח חושבים 'איך הרי אבא שלך זה ארוס אל האהבה' אז תתפלאו, ארוס סיפר לי שהוא התאהב באמא שלי, ואחרי שנולדתי הוא לא התאהב יותר באף אחת כי בראש שלו היתה רק אמא שלי.
אני ילד יחיד, וטוב לי. הגעתי לביתן שלי, פתחתי את הדלת והופתעתי לגלות את ארוס יושב על אחת המיטות שלי.
כשהדלת נטרקה מאחורי, הוא הסתובב אלי וחייך אלי "נו, ילד שלי, ספר לי על מה שקרה בינך לבין אליסה" אמר, נאנחתי, ארוס תמיד מנצח בדברים האלה ואת זה ירשתי ממנו.
התיישבתי על המיטה שלי שהיתה מול המיטה בה ישב, וסיפרתי לו כל מה שקרה מהרגע שלקחתי אותה, ועד הרגע שחזרנו, לא החסרתי אף פרט, ובמיוחד את הפרפרים שהיו לי בבטן.
הוא הקשיב לסיפור שלי עד הסוף, ולבסוף אמר "וואו, אז זה מה שקורה, אתה התאהבת בה", הייתי בשוק וישר, הנהנתי בראשי לשלילה.
"אני לא התאהבתי בה וגם לא אתאהב" אמרתי, ולפני שיספיק להגיד משהו, הוספתי "אני צריך ללכת להתאמן, ביי" ויצאתי מהחדר.
אני לא מאוהב בה, אני לא. אחרי האקסית שלי הבטחתי שזה לא יקרה יותר, אני לא אתאהב, ובטח שבטח לא במישהי שלפני היום הזה, לא החלפתי איתה מילה.
עברתי ליד הביתן שלה, ולא יכולתי להתאפק ודפקתי עליו.
האדס פתח את הדלת "מה אתה עושה פה?" שאל בכעס, גיחכתי ועברתי אותו, אור בא וחיבק אותי "מה קורה אחי?" שאל, חיפשתי בעיניים את אליסה, ומצאתי.
"סתם, אני רוצה לאסוף את כול החבורה ביחד" המצאתי תירוץ, הוא הינהן ואמר "שתי שניות אני בא עם לירון" והלך לחדר שלה.
אני נשארתי לעמוד שם, ומדי פעם הסתכלתי הצידה כדי לראות את אליסה, היא שכבה על המיטה וקראה ספר, 'היא נראת מעוד יפה כשהיא שלווה' חשבתי, האדס הסתכל עלי ולחש לי "כן מאוד", פתחתי עיניים, והוא גיחך.
"יאללה, עפנו" קרא אור, והתקרב לכיוון הדלת, ולירון אחריו. "קודם הוספים את ג'וש" אמרה לירון, בפעם הראשונה מאז שנכנסתי אליסה הרימה את ראשה מהספר "אפשר ללכת איתכם? אני במילא לא מבינה מה אני קוראת" שאלה, הסתכלתי על אור ולירון, אור היה נראה עצבני אבל לירון הינהנה בחיוך רחב. "כן, בואי" אמרתי, היא קמה מהמיטה, ויצאנו מהדלת.
ראינו בחוץ את ג'יין, אור חייך חיוך ענק, ואני ראיתי את זה. "או, היי חברים" אמרה כשראתה אותנו, היא התקרבה אלינו, אור חייך עוד יותר.
"היי, בואי אנחנו אוספים את כל החבורה, תקראי להיקרי, האנה,לונה,גוש,דייב רו, רובין ודון ואנחנו ניהיה ליד הביתן המרכזי", היא הינהנה ורצה לכיוון הביתנים.
בינתיים אנחנו הלכנו לכיוון הביתן המרכזי, שהיה מקושט בלבבות,"אחחח ארוס,ארוס" מילמלתי לעצמי.
חיכינו, חמש דקות וג'יין הגיע עם כולם. חיבקתי את ג'וש והוא אותי ונתתי לו מכה קטנה בראש "איי על מה זה?" הוא ילל בכאב מזוייף.
"על זה שהדאגת אותי" אמרתי, ואז הופיע מסביבנו עננת אבק ירוקה, שהגיעה מעליית הגג של הביתן המרכזי.
כולנו הסתכלנו אחד על השני, והתחלנו ללכת בזהירות לעליית הגג. עברנו את הכיסאות ואת השולחנות מעץ בביתן ועלינו לעליית הגג.
עליית הגג משמשת לאורקל מדלפי לתת נבואות שמנבאות את מה שהולך לקרות איתנו, החצויים, אבל הפעם זה שונה.
האורקל אף פעם לא מפזרת את האבק הירוק של הנבואות החוצה אל התלמידים, כדי לא למשוך תשומת לב, אך הפעם היא פיזרה אותו אלינו.
הסתכלנו מסביבנו, אף פעם אף אחד מאיתנו לא היה פה, המקום היה מלא בחפצים שונים: צנצנות מלאות בחומרים, חרבות שאליהן כתובות שנים ואנשים ועוד הרבה דברים.
פתאום האורקל פתחה את פיה, וממנה יצאה עננה ירוקה, כולנו הסתכלנו אליה היטב ואז שמענו את הנבואה שלנו:
שניים עשר חברים למסע זה יצאו
פניהם צפונה יפנו
אל הרי האל המוכשר מכולם
ינסה הוא להורגם.
היינו כולנו בשוק היסטרי… אבל האורקל עוד לא סיימה:
במסע אחר האל יפגשו הם חברים
אשר בהם בוטחים
ילכו הם איתם כי ידעו הם את נטיביהם
אל האל המופלא אשר אולי יכריע את גורליהם
היינו בטוחים שתסיים אבל, טעינו:
שני חברים אל טרטרוס יפלו
את דרכם בו יאבדו
חבריהם ההמומים ילכו להצילם
בדרך אחרת לא כמו דרכם.
האורקל סגרה את פיה, ואנחנו נשארנו המומים. שמענו מישהו עולה לעליית הגג,פרסות.
"מה קורה פה?" שאל כירון בקול טיפה כעוס, כולם הסתכלו עלי, כדי שאדבר, גם אליסה.
"כירון, האורקל ניבאה לנו משהו" אמרתי לו, הוא הסתכל עלי ופער עיניים, הוא הוציא את הקונכייה שלו ונשף בא… זמן לאסיפה של המחנה.
ירדנו מעליית הגג וכול המחנה עבר התארגן באולם, כירון נכנס ואנחנו אחריו, כול המבטים היו עלינו.
נעמדנו ליד כירון, בשקט, כול מי שהיה באולם השתתק למשמע הפרסות של כירון, "האורקל, ניבאה נבואה חדשה, אני עוד לא שמעתי אותה אז בבקשה שקט, דבר דרק" אמר כירון ולא השמיע צליל, אני התחלתי:
"שניים עשר חברים למסע זה יצאו
פניהם צפונה יפנו
אל הרי האל המוכשר מכולם
ינסה הוא להורגם
במסע אחר האל יפגשו הם חברים
אשר בהם בוטחים
ילכו הם איתם כי ידעו נטיביהם
אל האל המופלא אשר אולי יכריע את גורליהם
שני חברים אל טרטרוס יפלו
את דרכם בו יאבדו
חבריהם ההמומים ילכו להצילם
בדרך אחרת לא כמו דרכם." סיימתי, הייתה דממה באולם שום רחש לא נשמע, אפילו האלים שמעו את הנבואה, הם הסתכלו לראות מי מהאלים חסר דאגה נראתה להם בעיניים, חוץ מאל אחד שבעיניים שלו לא היתה אף דאגה, הפייסטוס.
אבל אני בטוח שזה כלום.
"אוקיי" כירון שבר את השתיקה ואמר "אתם שניים עשר,והאורקל זימנה את האבק אליכם אז אני מניח שזה מובן לכם, אתם יוצאים למסע מחר"……
תגובות (3)
תמשיכי!
תמשיכיי מהררר
תמשיכיייי