חצויה, של אל שגורש. -פרק ניסיון

"רינה!" צעקה אימי, "קומי! את תאחרי לבית הספר!", "לא רוצה לקום…"מלמלתי חצי ישנה,
"רינה! קומי כבר!" אמר אבי החורג, קמתי במהרה, איתו, כבר לא רציתי להתעסק.
תבינו, אימי התחתנה עם אבי החורג שנה לאחר שאבי נעלם. הוא נטש אותנו, הוא נסע לסיור בעבודתו
כחוקר ארכיאולוגי, וברח, הוא נטש אותי, את אימי, ואת אחי הגדול בן החמש עשרה.
שלפתי את בגדתי בצפר, חצאית מיני בצבע כחול, וחולצה בצבע לבן עם סמל.
התלבשתי במהרה, וסירקתי את שערי הארון בצבע שחור פחם.
ושמתי את המגפיים שלי, לקחתי את הציוד בתיק, שלי וירדתי למטה, התיישבתי ליד אחי הגדול, מייקל, "אני לא רוצה ללכת היום לבית הספר…" מלמלתי, "את אף פעם לא רוצה ללכת לבית הספר!" צעק אביה החורג, אני שונאת אותו! הוא תמיד חושב שהוא מחליט, ושהוא יכול להגיד לי מה לעשות.
המשכתי לשחק עם האכול בצלחת, לא היה לי כוח למריבות עם ג'ק.
"אני הולכת." פסקתי, לקחתי את התיק שלי, ואת הסקטבורד שלי.
סגרתי אחרי את הדלת ועליתי עליו, והתחלתי להחליק לכיוון החטיבה.
הפעם לא חיכיתי ללירון שתבוא איתי.
החלטתי ליסוע לבד הפעם.
עברתי על פניו של הפארק, ושל המזרכות שבו.
הגעתי לשער החלוד של החטיבה.
ירדתי מהסקטבורד, והחזקתי אותו בידי, "תראו תראו! הדיסלקטית הגיעה!" קרא אחד מילדי הכיתה שלי.
הם צדקו, אני באמת דיסלקטית.
רצתי לכיתה שלי, ח' 7, והתיישבתי בשולחן שלי, בשורה הראשונה.
הוצאתי את ציוד חשבון מהלוקר, וחזרתי למקום שלי.
"היי." קול מאחורי אמר, הסתובבתי.
ג'יימס עמד מולי וחייך, חייכתי גם אני, ג'יימס ולירון הם היחידים שמבינים אותי, לג'יימס גם יש דיסלקציה, וגם עליו לפעמים צוחקים. "איפה לירון?" הוא שאל, "לא יודעת, לא באתי איתה היום." אמרתי, "לאן נעלמת?!" לירון הופיעה במפתן הכיתה, "חיכית לך במשך רבע שעה ! עליתי לבית שלך, ואמרו לי שכבר הלכת!" היא התקדמה אלינו, "מצטערת, אבל הייתי צריכה קצת זמן לבד…" מלמלתי.
לירון היא החברה הכי טובה שלי! היא תמיד עוזרת לי, ואנחנו מספרות הכל אחת לשנייה, טוב כמעט הכל, ואנחנו כל הזמן ביחד.
וג'יימס, טוב ג'יימס, אני די דלוקה עליו, אני דלוקה עליו בסתר, אפילו לירון לא יודעת, וזה די קשה, כי הוא כל הזמן איתי ועם לירון, אנחנו שלישיה כזאת.
"טוב…" אמר ג'יימס והעביר את ידו בשערו הבלונדיני.
היה צלצול, 'למה חייבים ללמוד מתמטיקה?!' חשבתי ולירון וג'יימס התיישבו לידי, כל אחד בצד אחר.
"שבו בבקשה!" המורה שלנו, גבר פלרי, נכנסה לכיתה, וכולם התיישבו, "ובחן פתע!" היא אמרה, וכולם נאנחו.