חצויה? פרק 1

~נקודת המבט של ג'נה~
"…אז את תבואי הערב או לא?" צעקה לי חברתי הטובה באוזן, ממש שנייה לפני שהמורה נכנסה. הנדתי עם ראשי לשלילה. היא נאנחה בעצבות, יודעת שאין לה סיכוי לגרום לי לצאת למסיבה הערב. המורה קמה על רגליה לאחר שישבה על הכיסא החום שלה. שערה החום אסוף למעלה בשתי מקלות. היא לקחה טוש וכתבה איתו על הלוח, ברגע שהיא כתבה, ליה- חברתי הטובה, תקעה לי מרפק בצלעות. לא הרגשתי את זה, כמו כל מכה שלה שאני לא מרגישה. זה מחרפן אותה. להפתעתי הרבה, כשהמורה סיימה לכתוב על הלוח וזזה ממנו כדי לתת לנו לקרוא על מה הנושא של השיעור, נפל העט השחור מידי, מלכלך את הדף הלבן שטרם נכתב עליו משהו.
"אלים יוונים, והמיתוסים שביניהם"
אף אחד מהנערים האחרים בכיתה לא הגיב כמוני, שיערי השטני נפל על פני כאשר אני עדיין נשארת בתנועה המביעה את הפתעתי. המורה התחילה לדבר ולספר לנו על האלים:
"אז ככה, מי מכם יודע מי אלו האלים היוונים?" היא בחנה כל נער בכיתה, אך אף אחד לא הרים את אצבעו. להפתעתם של התלמידים ושל המורה יחדיו, הרמתי את ידי.
"כן, ג'נה?" שאלה המורה מחויכת, כולה קורנת מאושר. המשימה שלה הצליחה, הרמתי את היד וידעתי את התשובה. בלי התחכמויות כתמיד.
"האלים היוונים הם בעצם האלים האולימפיים?" המורה הנהנה במהירות, עודדה אותי להמשיך.
"המקום מגורים שלהם זה בעצם על הר האולימפוס, ויש 12 אלים אולימפיים. המנהיג שלהם הוא זאוס,אממ.. הוא אל הברקים והשמיים והוא המלך שלהם" אמרתי בחשש ובהרמת גבה.
"נכון מאוד ג'נה! עכשיו, הרי אם לכל מלך יש מלכה, מי היא מלכת האלים היוונית?" שאלה המורה מסתכלת על הכיתה. אף אחד לא ידע, חוץ ממני.
"הרה" המורה הסתכלה עלי בחיוך, לא יודעת איך אני יודעת את זה אבל מבינה שזה חומר שהוא מובן לי.
ממש רגע לפני שהמורה עמדה להגיד אם מה שאמרתי נכון, צלצל הצלצול. השיעור הזה עבר מהר, או שנדמה לי? המורה מיהרה לצאת מהכיתה כשהיא צועקת לנו, "נכון"
ליה הניחה את ידה על כתפי ברגע שקמנו, ונעמדה מולי, פנים מול פנים. היא הסתכלה לי עמוק בעיניים ושאלה "את בסדר? את לא מרגישה טוב? את חולה? את צריכה ממש אבל ממש מהר ללכת הביתה! מה קרה לך?!" אני, שנלחצתי מכל השאלות האלו וממבטה המופתע, התחלתי ללכת לכיוון שער היציאה מבית הספר מבלי לחכות לה. כאב לי הראש. שפשפי את ידי בראשי והכאב לא נעלם.
עכשיו בשיעור, כולם היו מופתעים מהידע שלי, שפתאום הבזיק לו משום מקום. אני הייתי לא פחות מופתעת. עיני הירוקות- אפורות, סרקו כל בית ובית בשכונה רק כדי למצוא משהו מעניין שיעביר את המחשבות בראשי. אני לא ידעתי את זה עד עכשיו. לא ידעתי את החומר הזה בכלל, עד שהמורה הזכירה אותו. אולי זאת הסיבה שהעט נפל מידי? האלים היוונים מזכירים לי משהו, אני לא יודעת מה, אבל משהו.
הגעתי הביתה, לווילה שלי ושל הורי. פתחתי את הדלת ושמעתי צעקות מהמטבח. חשבתי לעצמי, 'עוד פעם הם רבים' ונשפתי בכבדות סוגרת את הדלת הלבנה התואמת לבית מבפנים ומבחוץ. "אני בבית!" צעקתי, כדי לגרום להם לשים לב אלי. אך ברגע שנכנסתי למטבח, ראיתי אישה אחרת, לא את אימי. התביישתי נורא מהמעמד ופתחתי את פי "שלום! אני ג'נה" האישה הייתה לבושה בשמלה לבנה, עיניה ירוקות-אפורות כעיני ושיערה חום כהה. היא הסתכלה עלי במבט מוזר, מבט.. אימהי כזה. היא נראתה לי מוכרת.מוזר. קוראים לי היום הרבה דברים מוזרים.
אבי קימט את מצחו בדאגה והקמטים המעידים על גילו נגלו להם. הוא מודאג מאוד. למה? הוא הניח יד על מצחו ונשם בכבדות מכסה את עיניו גם הן. "ג'נה את יכולה לתת לי ול.." התחיל להגיד ונעצר מסתכל על האישה שעדיין לא הסיטה את עיניה ממני. "הבנתי, אני זזתי, ביי" אמרתי מהר ועליתי במדרגות לקומה השנייה, בה שוכן חדרי.
נכנסתי לחדר, זורקת את התיק על הרצפה לפינת החדר. התיישבתי על המיטה שלי ולקחתי את הכרית. שמה אותה על פני, כשאני עדיין יושבת על המיטה.
דפיקה. התעלמתי. עוד דפיקה. "כן?!" צעקתי עצבנית. הורדתי את הכרית מהפנים, והאישה שעמדה קודם במטבח, זו שאבי צעק עליה, עמדה שם. נעמדתי במהירות זורקת את הכרית על המיטה. "אממ.. מצטערת על כל ה…" לא גמרתי לומר והיא כבר עצרה אותי.
"ביתי, איזו יפה את.." נדהמתי. היא אמרה עכשיו "ביתי?!" שאלתי בפה פעור, לא מאמינה. "כן, ילדתי" היא חייכה אלי, "שמי הוא הרה" פערתי את פי עוד יותר. דרשתי תשובות והיא סיפקה לי את כולן, בזו אחר זו ללא חשש.
"את אימא שלי? אימא שלי היא אלה? שבכלל לא קיימת?" שאלתי
"תכנית, כן. אני קיימת, אני אימא שלך, וכן אני אלה" היא חייכה אלי, מעבירה יד בשערי.
"אם את אמא שלי, אז מי זאת לילי?" שאלתי לא מבינה.
"לילי התחתנה עם אביך ושמרה בסוד את כל העניין שאת בעצם ביתי" ענתה.
"אוקיי, נגיד ואת אמא שלי. הרה לא בוגדת בזאוס, הוא בוגד בה! איך את מסבירה את זה?" היא חייכה אלי.
"זה היה פעם. הוא בוגד בי כמובן, גם עכשיו ואני מתעללת בנשותיו אבל את, את הבת היחידה שלי." היא הסתכלה עלי, ראתה את פני המבולבלות והמשיכה.
"אביך היה מדהים ברגע שנפגשנו. אני הייתי בדיוק אצל אחת מנשותיו של זאוס, והחלטתי ללכת דרך עולם בני האדם ובדרך, אני הייתי נופלת לתוך הביוב שלכם פה אם הוא לא היה מציל אותי." היא צחקה, באותו הצחוק שלי.
"התאהבתי בו. מה שלא קרה לי אף פעם. אני תמיד הייתי עם זאוס ואף פעם לא בגדתי בו. אבל זה היה שונה, ומוזר. מאוד מוזר." היא סיימה.
"אממ. למה פתאום נזכרת לבוא?" שאלתי בחשש.
"כי קורה משהו במחנה. זאוס יודע עלייך, את כמו בת בשבילו. הוא אוהב אותך למרות שבגדתי בו ואת לא ממנו. את מבינה? הכול משתנה בהדרגה. זאוס זה עוד מהרגע בו נולדת אבל קורה משהו במחנה. ההגנות נהיות חלשות יותר לכן אנחנו צריכים להגן על המחנה. אנחנו האלים צריכים. ואני צריכה שאת תעזבי את אמריקה ותעברי לגור שם. באנגליה."
אז אחרי כל השיחה שלנו, אני הקשבתי לאימי. אני ארזתי מזוודה ואבי נפרד ממני בקושי, הוא הציע לי לחכות ללילי אבל לא רציתי לראות אותה.
אז כן. נסעתי עם אימי האלה, הרה. שאף פעם לא בוגדת בבעלה זאוס שתמיד בוגד בה אבל הפעם זאת הייתה אהבה של נגד כל הסיכויים. אני בדיוק הייתי במטוס בדרך למחנה עליו דיברה.