חץ וקשת |1|

השעון המעורר צלצל, ניסיתי לחפש אותו מתחת לכרית , והשתקתי אותו.
נאנחתי וכיסיתי את פניי בכרית , "אין לי כוח לקום.." מלמלתי בשקט,וכנראה שנרדמתי , כי לאחר זה ,אימי המרגיזה דפקה בדלת בקול רוגז, "רוז," אימי דפקה בדלת וניסיתי להעמיד פניי ישנה, היא פתחה את הדלת .
"רוז, את צריכה לקום ! " אימי צרחה לעברי, "קֶֹייל עוזב היום למחנה הקיץ שלו, לא אמרת שתלווי אותו?." הורדתי את הכרית מפניי והבטתי באימי , ידיה היו שלובות ופניה רתחו מזעם.
ניסיתי לחבר את חלקיי המידע שהיא אמרה לי , "נכון!." קמתי בבהלה מהמיטה , שיט.
התחלתי לחפש בארון בגדים, "יופי שקמת." היא רטנה, "את אמורה לצאת עוד רבע שעה," היא יצאה מחדרי וטרקה את הדלת, 'אז למה לא הערת אותי קודם?' המחשבה הידהדה בראשי. לבשתי מכנס קצר, כפכפים וחולצה ראנדומלית שמצאתי ויצאתי מהבית בריצה, לא היה לי כל כך איכפת מה אני לובשת באותו הרגע כי דאגתי לכך שאני לא אספיק ללוות את קייל.
יצאתי מהבית בריצה, לא מספיקה אפילו לקחת חתיכת אוכל, ביטני השמיעה קולות מוזרים שהודיעו על כך שאני רשמית רעבה, בלית- ברירה חזרתי הביתה בריצה ולקחתי חטיף- תפוח לדרך, הבטתי בשעון- נשארו חמש דקות בודדות, התחלתי להילחץ,
טוב נו- לפחות מקום המפגש שלנו הוא חמש דקות מהבית שלי, פתחתי את הדלת ויצאתי בריצה ממש מהירה.
אני אומרת לכם – אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שבה אני ארוץ כל כך מהר, אפילו במבחנים בספורט לא הצלחתי טוב אף פעם.
הגעתי למקום שבו אני וקייל היינו אמורים להיפגש , הוא חיכה שם -בדיוק, כשהוא סובב את פניו הוא ראה אותי , וצחק. הגעתי אליו מתנשפת ומיוזעת כמעט, "כמעט איחרתי," התנשפתי בכבדות, והוא צחק, איך אני אתגעגע לצחוק הדבילי שלו בקיץ, בעצם כל קיץ, לפי מה שהתברר – קייל יוצא למחנה כל קיץ, במשך בערך חודשיים.
"המונית אמורה להגיעה כל רגע." קייל אמר מחייך .
"אז.. לא נתראה עד סוף חופשת הקיץ, מה?" ניסיתי למצוא נושא לדבר עליו, "כן." הוא ענה , הוא נראה יחסית בסדר למי שעוזב את הבית לחודש-חודשיים, שיערו החום היה פרוע כמו תמיד, לא היה נדמה שהיה לו איכפת אפילו איך הוא נראה, אבל עיניו הירוקות זהרו. המונית הגיעה, הוא פתח את הדלת , "אחרייך, פַּדְלָאָה." הוא חייך, צבטתי את קייל ביד ונכנסתי לרכב, כשהוא אחריי.
קייל אמר את המיקום לנהג המונית, והוא התחיל לנסוע.
הבטתי בקייל כל הנסיעה, לא הצלחתי להוריד ממנו מבט. כנראה שהוא לא שם לב אליי- כי הוא לא אמר כלום אלא הסתכל על החלון כל הנסיעה, אחריי זמן מסוים, הגענו ליעדינו. "אתם בטוחים שאתם רוצים לרדת כאן , ילדים?" נהג המונית הביט בנו, יותר נכון בקייל, קייל הנהנן ויצאנו מהדלת. המונית נסעה.
"אחריי שתלווי אותי תזמיני לעצמך מונית , זוכרת? שלא יקרה מצב שתתקעי ותצפי בגופי המהמם המתרחק." הוא קרץ וצחקתי. התחלנו להתקדם לכיוון עץ גדול מימדים, "כאן אנחנו נפרדים." קייל אמר , "זה הגבול של מחנה החצויים." הוא טפח על כתפי השפלתי את ראשי, אני אתגעגע לדברים הטיפשיים שהוא אומר. "מה קרה פדלאה, מתגעגעת כבר?" הוא צחק והחזרתי לו מבט חמוץ, אך במהרה המבט החמוץ שהיה על פניי הפך למבט מחייך.
חיבקתי אותו , חזק , "תירגעי, את עוד תהרגי אותי עם החיבוק דוב הזה שלך," הוא נישק את מצחי, קייל הוא כמו אח גדול בישבילי, אף על פי שאנחנו מכירים רק חצי שנה.
הוא גדול ממני בשלוש שנים, הוא בן שבע עשרה, והכי חשוב- הוא דואג לי , אף על פי שלפעמים הוא קרציה, הוא עוזר לי מאוד בחיים הקשים שלי, במיוחד עם אימא שלי.
"מעניין אותי לעשות ניסוי כזה," הוא הביט בי, התנתקנו מהחיבוק הניצחי וצעדתי שתי צעדים אחורה , "מה?" שאלתי אותו בחשדנות. "אם אני אדחוף אותך לשם- " הוא הצביעה לגבול שמאחוריו, "-נראה אם את תישרפי כמו עוף בגריל?" הוא צחק, ואני שתקתי לרגע. "אתה בן אדם ממש טוב, הא? ברור, זה הדבר הראשון שעלה לי לראש." אמרתי בטון ציני. "שמח בחלקך," הוא חייך.
"לא, אני לא רוצה לגלות." הבהרתי לו, אך חיוכו היה שובב ורחב כמו הפלנטה. והוא ניסה לעשות את הפנים שאמורים לעורר רחמים, אבל- זה לא ממש הצליח לו.
הרוח נשבה , ונייר שהיה בכיסי עף, "שיט, הפתק!" נזכרתי בפתק ששמתי בכיס המכנס אתמול. קייל הביט לעבר הפתק, שעופף מאחוריי הגבול ונעלם לפתע. הוא הביט בי, בחיוך תחמן, "את רוצה את הפתק, נכון?" הוא קרץ. "כן." הנהנתי ושילבתי את ידיי, "אז בואי תנסי להביא את הנייר ביחד איתי- מהגבול." השתתקתי. "הו לא, אני לא רוצה." החיוך שלו התעקם.
"בואי פדלאה." הוא משך אותי אליו בחוזקה, מבלי שהספקתי להגיב, עצמתי את עיניו מפחד ליפול.
נפלנו בחבטה עצומה מאחוריי מה שהיה נקרא ה'גבול' , הבטתי סביבי, זה היה נראה כיאילו שעולם חדש לגמריי התגלה לפניי, "ז-זה.." גמגמתי. קייל היה מופתע גם הוא שהצלחתי לעבור. משהו שהיה נראה כמו סוס דהר לעברינו, אבל ככל שזה התקרב הבחנתי שזה לא סוס, זה היה חצי איש- חצי סוס. נשימתי נעצרה מהפתעה.
חצי האיש- חצי הסוס הביט בי – "אתה קייל, נכון?" הוא חייך, קייל פלט גמגום קל , "כן." , חצי האיש-חצי הסוס הביט לעברי, "ואת, אם יורשה לי לשאול, אך הגעת לכאן?, לא שמעתי ששני חצויים אמורים לבוא היום , רק אחד." לא ידעתי מה לענות , המחשבות שלי התערבבו בבת אחת.
"זו חברה מאוד טובה שלי ," קייל פלט , "רציתי אממ.. לראות אם היא תהפוך להיות ברביקיו כשתנסה לעבור את הגבול אבל היא…" הוא נעצר לרגע והביט בי, "עברה בשלום." השלים אותו החצי איש- חצי סוס.
"אני קאנטור, וקוראים לי כירון." מבטו של כירון בחן אותי. "א-אני רוז…" נלחצתי קצת והושטתי את ידי כדי ללחוץ את ידו של כירון, הוא לחץ את ידי בחמימות, "ככל הנראה, גם את חצויה." כירון חייך, "חצויה? זאת אומרת הקטע הזה שבו מישהו מהאלים מתאהב בבן תמותה ואז נולד ילד וקוראים לו חצוי?" אמרתי את הקול בנשימה אחת.
כירון חייך אליי והנהן, הוא הטה את ראשו לעבר קייל , "קייל, תוכל ללכת לחדר המגורים שלך , בבית של הרמס, לפרוק את הציוד שלך?" קייל היסס לרגע, "את תיסתדרי?" קייל שאל , והחזיק את ידי חזק, הנהנתי, הוא עדיין לא עזב את ידי, "בטוחה?" היה נדמה שידי מתחילה לאבד את הזרם בדם שלה מרוב הלחיצה, "כן." אמרתי בבטחון, אף על-םי שלא הייתי בטוחה כלל, קייל פלט אנחה.
"בסדר." הוא הנהן בלית- ברירה , ' ב ה צ ל ח ה ' הוא ביטא ללא קול.
כירון בחן אותי שוב, "את נראית לחוצה." כירון פלט צחוק משונה שהרתיע אותי לרגע. "סליחה." הוא כחכך בגרונו. צחקתי למראה הצחוק, הלחץ קצת השתחרר ממני.
"כן , אני דיי לחוצה בהתחשב שהבן אדם שהוא כמו אח שלי רצה לבדוק אם אני יצלה כמו ברביקיו, ואז גיליתי פתאום מקום אחר שלגמריי לא היה לפניי רגע, כן ברור שאני לחוצה." כירון חייך. "סליחה.. דיברתי יותר מידי.." מלמלתי , אני תמיד מדברת יותר מידי, ותמיד אנשים מנסים להסתלק מהמקום כדי לא להיתקע בנאומים שלי, חוץ מקייל כמובן- שזה כבר פלא בפניי עצמו.
"תרצי לבוא איתי לסיור במחנה ונדבר קצת יותר לעומק?" , הנהנתי, והוא לקח אותי לסיור במחנה, "אממ.. אדוני.." גמגמתי, אחריי כמה דקות של הליכה בשתיקה .
כירון הביט בי, "כן?" מבטו היה רך , "אם אני חצויה, אז מי ההורה אולימפי שלי?" הרגשתי דחף עז לשאול את זה. "את האמת, אני לא יודע, אחריי מה שקרה עם פרסי , לפניי עשר שנים ,האלים הבטיחו שיכירו בכל ילדיהם עד לפניי גיל שלוש עשרה- ואת כבר בת ארבע עשרה, מה שהופך את המקרה שלך ל…מיוחד כנראה." הוא אמר וקולו לא נשמע שמח כל כך. "זאת אומרת, מי שלא יהיה ההורה האולימפי שלי- הוא לא רוצה אפילו להיות מודע בקיומי?" ניסיתי לשמור על קול יציב.