זה באמת קורה? פרק שש

במבט שני המקום היה הרבה
יותר גדול ממה שחשבתי בהתחלה
שמתי לב כי יש גם מאחורי
הביתנים עוד ביתנים
ומכך הבנתי כי לא רק
לשניים עשר האלים האולמפים
יש ביתנים פה אלה לכול
האלים גם למשניים
שבהם יש פה מקום
הסתכלתי מסביבי
וראיתי כי לא היה שפ איש חוץ מילדה קטנה
אולי בת שמונה שליבתה את האש
אשר הייתה בדיוק במרכז הביתנים
האמת, אני יודעת שזה ישמע מעט פאטתי
אבל אני מתה על ילדים קטנים, אתם יודעים
הם כול כך תמימים והם כול כך אופטימיים
הם עדיין לא יודעים שהעולם הוא מקום אכזרי
הם עדיין לא התקלקלו על ידי העולם
"היי"אמרתי אל הילדה וחייכתי אליה חיוך חמים
"נעים לפגוש אותך סוף סוף אלכסנדרה האנטר"
אמרה הילדה אך קולה היה מוזר הוא נשמע כאילו
היו משולבים בו קולות מזמנים שונים ושל אנשים שונים
אך הקול היה הרמוני וחמים "איך את יודעת את שמי?"
שאלתי אותה ופניתי לבחון אותה מקרוב, לילדה היה שיער
שחור עשיר פנים עגלגלות המשדרות חום ואני יודעת שלא תאמינו
לי אך עיניה היו שתי מדורות בוהקות אך הן אינן בוערות
בשנאה או באכזריות אלה בחמימות ובקבלה
"ומי את בכלל?"אמרתי רציתי לשאול מה היא אבל זה היה גס רוח במיוחד
ואין לי מושג מה היא יכולה לעשות לי על חוצפתי בכול זאת אני נמצאת
במחנה של חצי אלים, אוף אלים אי חיי הסתבכו כול כך ?
"אני הסטיה"היא אמרה לאחר רגע של שתיקה
"ואני יודעת את שמך משום שאביך לא מפסיק לברבר עלייך"
היא אמרה ונימת קולה הייתה רחמנית ואוהדת
"אז, את יודעת מי אבי?" שאלתי אותה ובאותו
הרגע נשמע ברק, הסטיה נראתה כאילו היא מקשיבה לברק
ואז שבה וריכזה את מבטה בי "כן, אני יודעת, אך הוא השביע
אותי לא לגלות לך עד אשר הוא יחליט שהזמן הנכון יגיע"
היא אמרה ואני בתגובה נחרתי בבוז"את מתכוונת להגיד
שהוא מעדיף שלא יהיה לו שום קשר איתי והוא יוכל להמשיך
בחייו המדהימים, בלי לדאוג ממה שקורה עם ביתו"אמרתי לה
וקולי היה קפוא יותר מכול קרחון בעולם"אבל אני חייבת נפנפו אותי כול כך הרבה
פעמים שחשבתי ששמעתי וראיתי הכול, אבל הוא קבע שיא חדש הביא אותי לפה
הכניס לי מעט תקווה שאולי אני אפגוש אותו סוף סוך ואז אני מגלה שגם הוא
התנער מן האחריות שלו עליי כמו שעושים לי כבר שנים, אז תתעשי לי טובה, אוקי?
בפעם הבא שתדברי איתו תגידי לו שהוא פחדן, משום שלא היה לו מספיק אומץ
לרדת לכן ולהגיד לי שהוא לא רוצה שום קשר איתי בפנים שלי"
אמרתי והתחלתי להיסתובב ללכת כאשר ראיתי את אריאנה צועדת אליי בזעם
"איפה את היית?!? אני חיפשתי אותך בכול מקום!"היא אמרה בזעם
"אני הייתי בדיוק פה, ולמה בכלל אכפת לך אם אני עדיין פה או שברחתי ?
לאיש לא היה אכפת כבר שנים, למה שלך יהיה אכפת?!? זה לא כאילו
יש לך איזו אחריות כלפי" אמרתי לה והלכתי משם בזעם
ידעתי שהיא עומדת שם משותקת מתדהמה וידעתי גם שזה לא הגיע לה
אבל אני פשוט הייתי צריכה קצת זמן לבד וידעתי שזאת הדרך היחידה
להוריד את אריאנה מהגב שלי חוץ מזה היא התחילה לצעוק עליי,
ואני לא מתמודדת טוב עם צעקות מעולם לא הסתדרתי איתן טוב אני תמיד הייתי זאת
שלא יכולה לעמוד בשקט כאשר צועקים עליה הייתי זאת שכאשר צועקים עליה היא שואגת עליהם
מרוב כעס וזעם מה שהוביל אותי להרבה צרות בחיי אבל אין מה לעשות החיים
בנויים על גבי מעשים ושתיקה היא לא מעשה שממש גורם לדברים לקרות הוא רק
גורם להם להישאר אותו הדבר
אבל אני מניחה שבריחה הוא גם מעשה שנוי במחלוקת משום
שמצד אחד אני בורחת וכל גורמת לדברים לקרות
אבל מצד שני אני בורחת גם דברים אחרים שאמורים קרות ושלעולם לא יקרו משום שאני
עזבתי אך זה לא חשוב כרגע מה שחשוב הוא לאן למען האלים הגעתי,
אתם מבינים פשוט בזמן ששקעתי במחשבות אני נכנסתי ליער אשר היה במחנה
ונכנסתי עמוק מידי ועיבדתי את דרכי,
"אני מניחה שאני לא אמצא את היציא מפה בקרוב" מלמלתי לעצמי
ונשענתי על אחד העצים בסביבה