זה באמת קורה? פרק עשירי

לאחר שעזבתי את כריסטופר ואריאנה
פשוט טיעיתי בדרכי, הדבר היחיד
שרציתי כרגע היה מקום מבודד
לא, לא רציתי, הייתי זקוקה למקום
כזה, שקט וללא איש בשיטחו
לא יכולתי ללכת לביתנים,
יותר מידי סיכוי לפגוש מישהו
יער?אין ממש סבירות לפגוש מישהו,
אך חוששני שהספיק לי ללכת לאיבוד
פעם אחת היום.
כמעט ויתרתי והלכתי אל היער
אך אז זכרתי באגם
שלתוכו אני ואריאנה נפלנו מוקדם יותר
באותו היום, אם היום לא היה
בו איש מדוע שעכשיו
כשכבר חשוך וקר, יהיה שם מישהו?
אשפתי את שיברי ככול שיכולתי והתקדמתי אל האגם
והילכתי בקצה הדקיק שבין הביתנים לבין היער
כאשר הגעתי לאגם הבנתי שצדקתי
לא היה שם איש, טוב, חוץ מן הנאידות
אך הן פשוט ציחקקו להן ולא
שמו לב כלל לנערה הקודרת שעומדת להיתרסק לרסיסים
קטנטנים
אני יודעת עברתי כול כך הרבה,
אך לפעמים עוד יש לי את התקופות הללו
שאני לא יכולה לא לחשוב על מה שקרה
אבל אני גם לא יכולה לשכוח זאת
חוץ מזה אני היחידה שיודעת,
אם אני לא אדע מי ידע?
חשבתי בזמן שהדמעות חנקו בגרוני
התכוונתי לתת להן לזרום ולו רק לכמה שניות
אך אז שמעתי צעדים מאחורי
הם היו ממש חירשיים, אך הם היו שם
לא אמרתי מילה, אך חוש ההישרדות שלי נכנס לפעולה
ולפני שקלטתי מה אני עושה, הסתובבתי וחשבתי, כמה חבל
שאין לי חרב, והופיע שידי חרב בעורך כמטר וחצי
היא הייתה עשויה מארד, והיו עליה פיתולים מכסף
נעמדתי כאשר החרב בידי, לא היה לי מושג אך משתמשים בחרב
אך ידעתי כי עדיף להיראות כי אני יודעת, זה ירתיע את האויב
ואם לא, אני מניחה שאוכל להפוך את החרב ואקדח, או שלא?