זה באמת קורה? פרק אחד-עשר
עמדתי במשך שניה
כאשר רגלי בפיסוק טקן
והחרב מוחזקת בשתי ידי
למדתי פעם סייף
אבל אלו שני אומנויות שונות
וזאת אפשר להבין ברגע
שמחזיקים את החרבות
חרב הסייף היא דקה
וקלילה
גם החרב הזאת היתב דשי קלה
אך יחסית לחרב הסייף היא הייתה
כבדה ומרכזי הכבידה של שתי החרבות היו
שונים לגמרי
מה שדי עזר בכך שלא יהיה לי מושג מה אני עושה
אך אז ראיתי את המרעיש
זה היה אחד הנערים מהבוקר
אלו שאריאנה דיברה איתם אחרי
שיצאנו מן האגם "אוף, אתה יודע,
אסור להיתגנב מאחורי אנשים"אמרתי בזעף
וחזרתי לעמידתי הרגילה והחרב כמעט פגעה
באדמה "מצטער, זה הרגל"אמר במבוכה להעביר יד בשיערו
אשר היה חום ונפל על עיניו שצבען היה ירוק כשל דשא טרי
"גם לי יש הרגלים רבים זאת לא אומרת שאני מתהלכת לי
ומתרצת את התנהגותי כהרגלים"אמרתי לו ביהירות
לא ממש היה לי ושג למה אנ יעושה את זה הוא היה כול כך חמוד
ונראה כי אינו יכול לפגוע באיש אך אני כבר לא בוטחת באיש,
החיים דאגו לכך במשך כמעט 15 שנה
"תוקפנית, זה חמוד" אמר וכנראה חיכה שאסתור את דבריו
"מה שתגיד, עכשיו אתה מוכן לעזוב?"שאלתי אותו באדישות והרמתי גבה
"למה שאני אעזוב יש לו אותה זכות כמו לך להיות פה"אמר והתיישב
במקום בו ישבתי לפני כמה רגעים ,לא התווכחתי איתו,
לא נשאר לי כוח להיתווכח, וחששתי שאם אתחיל אני עשויה לסיים את הויכוח בצורה מבישה
ולכן פשוט הרמתי את רגליי והלכתי משם,
אך עשיתי זאת בשקט כול כך רב שאיש לא יוכל לשמוע את צעדי
איש מעולם לא הצליח לשמוע אותם, תמיד הצלחתי להיכנס למקומות בהם לא רצו אותי
בדרך זו, בחירשיות מוחלטת
לפני שנכנסתי אל היער הפטרתי אל עבר הנער"מכוון שצריך להקשיב לנערה עם החרב, תמיד עדיך להקשיב לה" הוא הסתובב למשמע תשובתי אך כבר היה מאוחר מידי
כבר הייתי בתוך היער ולא הייתה לו דרך להיתחקות אחר עיקבותיי
תגובות (0)