זה באמת קורה?פרק רביעי

"בסדר, אבל בואי נדבר במקום אחר"
אמרה אליי והסתכלה מסביבה
אך לא היה שם איש"אנחנו נדבר
פה ואני לא תכוונת לתת לך להיתחמק מזה"
אמרתי וקולי היה קשה כאבן
היא לא הגיבה על כך חוץ מאשר אנחה כבדה
שנפלטה מפיה "אוקיי, אני יודעת שכנראה
בהתחלה זה יראה לך כמו בדיחה אבל,
כל הסיפורים ששמעת על המיטולוגיה היוונית,
כולם נכונים"היא פלטה במהירות ונראה
כאילו לא היה רוח בין המילים
אני מודה שחלק ממני לא רצה להאמין לה
והאמין כי היא משקרת וכי זאת מתיחה על חשבוני
כמו שתמיד עושים לי
אבל חלק אחר בתוכי ידע כי אריאנה לא הייתה
עושה לי זאת וחוץ מזה היא שקרנית גרוע.
אה, ואני גם רכבתי על פגסוס לפה, אז אתם יודעים .
"גם האלים? כאילו את יודעת אנשים כמו זאוס, אתנה,
האדס, כאלה" אמרתי ואז שמתי לב שעם כול שם שאני אומרת
נשמע ברק "מגניב"אמרתי אבל עם מעט מאוד התלהבות
"אז, למה אני פה?"שאלתי אותה "את מכירה את כול הסיפורים האלו על
ילדם שהיו לאלים עם בנות אנוש?"אמרה אך המשיכה מיד לאחר שנעצרה
"הובכן, אז אפשר להגיד שכמה מאות שנים והחלפת מספר מדינות
לא שינתה את ההרגלים האלו"אמרה וכנראה הראתי מעט מן הבלבול שחשתי
"בקיצור, אנחנו בטוחים שאת חצויה, חצי בת אנוש וחצי אלה"אמרה אליי
לקח לי מספר שניות לעכל זאת, אבל ידעתי כי זה מסביר כול כך הרבה דברים שלא
הבנתי עד כה"אז יש לכם מושג מי ה-"אמרתי והשתתקתי בחיפוש אחר מילה
מתאימה"לא, אנחנו לא יודעים עדיין מי ההורה האלוהי שלך, אך אל תדאגי
הוא או היא ישלחו לנו אות"היא אמרה בביטחון "אגב, מי מההורים שלך אנושי?"
שאלה אותי "אימי הייתה" אמרתי לה והתחלתי ללכת בקו החוף של האגם
וממנו צצו כול כך הרבה תווי פנים של נשים צעירות עד כי היה אפשר לחשוב
כי הן מחכות שאני מפרוץ בבכי או משהו, אך זכורה לי רק פעם אחת בה בכיתי
זה היה ביום ההלוויה של אימי אך לא בכיתי לעייני אנשים רק כאשר ההייתי בחדרי
והייתי בטוחה כי איש לא יראה אותי בוכה.
אני מניחה שבשלב כולשהו המים התרוקנו מנאידות לפחות במקום בו עמדתי
הסתכלתי למים וכול שיכולתי לראות היה נערה עם שיער זהוב וסתור
עיניים כחולות קפואות בעלות עיגולים שחורים מסביבן
"קדימה, אני אראה לך את הסביבה כי יש לי הרגשה שאת תישארי פה להרבה זמן"
היא אמרה ואני ידעתי כי היא טועה, אני לא אשאר פה להרבה זמן,
לא, אני לא נשארת בשום מקום הרבה זמן
אתם יודעים זה מצחיק אני לא מפסיקה לברוח למרות שאין לי לאן לברוח
ובאותה שניה נזכרתי בתוכנית שרקמתי בבוקר
כיצד לברוח מן הפנימיה, טוב, הובכן ברחתי, דרך כולשהי
אך זה לא מה שחשוב זכרתי שהתיק שלי היה איתי ועכשיו הוא כבר לא
ובדיוק באותו הרגע תיק השחור עם גולגולת מצויירת עליו נזרק מתוך המים
"תודה" אמרתי אל הנאידות, ידעתי כי הן שמעו את תודתי למרות שאפילו אריאנה לא שמעה אותה