זאוס מאשים את פוסידון בגניבת הברק שלו – פרסי ג'קסון וגנב הברק

זה היה יום סוער מאוד על פני האדמה. בכול רחובות העיר ניו יורק אנשים כיסו את ראשיהם עם מעלים או מטריות וניסו לגונן על עצמם מהקור הבלתי נסבל.
עננים וברקים כיסו את השמיים בצבע אפור עם ניצוצות כחולים.
בינתיים באולימפוס המצב היה אפילו יותר גרוע…
11 מהאלים האולימפיים התאספו בחדר הכס לישיבת חירום שהוזעקה על ידי זאוס.
למרבה הפלא זאוס עצמו לא טרח להגיע בזמן לישיבה.
והם לא היו מרוצים…
"איך הוא מעז לאחר לישיבת חירום שהוא בעצמו קבע?!" שאג פוסידון בזעם. הוא התהלך בחדר הכס בחוסר סבלנות. היה ברור שהוא רצה לחזור לעיסוקיו הרגילים.
"ספר לי על זה פוסידון," ארס פלט נחרה, "אם הסופה הזאת תמשיך מלחמת העולם השלישית שאני מתכננן תתעכב לעוד כמה חודשים!" הוא אמר בכעס.
אתנה גלגלה את עיניה בארס, "כול מה שאתה יכול לחשוב עליו זה מלחמות?", היא שאלה אותו.
ארס הסתובב לנעוץ בה מבט, "כמובן שזה כול מה שאני חושב עליו, אני אל המלחמות! למה את מצפה?!"
אתנה שלחה אליו מבט זועם והוא השתתק במהירות.
"אני מקווה שהוא יגיע בקרוב," אמר הרמס שהחזיק בידיו פנקס מלא, "יש לי עוד מיליון חבילות להעביר".
"ואני צריך לצאת עם מרכבת השמש שלי בקרוב," ילל אפולו בקול נוגה. "בקרוב השמש צריכה לזרוח".
בעקבות כול התלונות כול שאר האלים התחילו להתלונן גם הם על עבודותיהם ועיסוקיהם המחכים לשובם.
זאוס הופיע באמצע החדר. כול האלים השתתקו והתיישבו על כיסאותיהם, מחכים לשמוע על פשר הפגישה.
למרבה הפלא, זאוס לא התיישב על כסו כפי שנהג בדרך כלל. הפנים שלו היו רציניים וכועסים.
הוא פסע על פני מושביהם של המועצה האולימפית. "פשע חמור מאוד התבצע כאן", הוא אמר, מתעלם מהמבטים המופתעים על פניהם.
אתנה כחכחה בגרונה, מתכוננת לשאול את אביה מהו הפשע אבל נקטעה על ידי זאוס.
"מישהו רודף בצע גנב את הברק שלי!"
קולות המומים עלו משאר האלים, אבל זאוס בחר להתעלם מהם. "ואני יודע מי זה".
הוא נעצר מול הכס של פוסידון. שולח אל עבר אחיו מבט מאשים.
קולות הפתעה עלו מעשרת האלים האחרים.
פוסידון קם מכסו נעמד על רגליו ועמד מול זאוס, מבט מופתע וקצת כועס היה על פניו. "אתה חושב שאני גנבתי את זה?!" הוא שאל בכעס. זאוס החזיר לו מבט. "אני לא חושב. אני יודע!" הוא האשים.
פוסידון נעץ בו מבט מטורף. "אתה משוגע לגמרי! אסור לנו לגנוב את סמלי הכוח אחד של השני!", הוא מחה.
זאוס צמצם את עיניו באחיו, "אבל לילדים שלנו מותר".
המבט בפניו של פוסידון השתנה במהירות. זה כבר לא היה מבט כועס, זה היה מבט קטלני.
"אתה מאשים את הבן שלי?" קולו נשמע מאופק, כמו סופה שעומדת להתפרץ.
"לא. אני מאשים אותך! אתה שלחת את הבן שלך לגנוב את הברק שלי!", הוא התפרץ על אחיו.
"נפלת על כול הראש! הבן שלי אפילו לא יודע שאנחנו קיימים!", פוסידון היה רותח.
זאוס התעלם מהערתו של אחיו והסתובב, מפנה את גבו אליו. "אני אתן לך הזדמנות אחרונה להחזיר את הברק שלי, אחי", אמר זאוס. "אם לא תחזיר את זה בתוך עשרה ימים, תהיה מלחמה!"
פוסידון שלח אליו מבט קטלני, "אתה לא תעז!", הוא אמר בזעם.
אחיו הסתובב אליו עוד פעם אחד אחרונה ולחש, "תנסה אותי", לפני שהתפוגג באוויר.