הרקיע המוזהב – פרק 1 – הרקיע המוזהב

אני מכיר מקום שהשמש גדולה יותר. תחושה של "לא אוכל לוותר!".
לגימה מקוקה קולה, כמו לשבת מתחת לעץ דקל.
שם הדבר הכי גדול… עולה פחות משקל.
שום מקום לא משתווה לרקיע המוזהב!.
מקום בלי עננים, שמיים נקיים, פרחחים רצים, והמבורגרים שמנוניים.
מצנן, מרענן, האוויר טעים כמו ארטיק, כפליים.

***

הרקיע המוזהב עם השנים הלך והתרוקן.
בוא נגיד, שלא תרצו לבקר שם…

***

טראח!!, אגרטל של אבות אבותי האלים היוונים נפל והתרסק ממקומו הקבוע, על כס זאוס.
העיטורים הורודים והכחולים נעלמו מהכד כלא היו.
"מה את עושה?!, זה מהמאה ה… אה, זה לפני שהומצאו המאות!" דיוניסוס, אל היין והפריון התהלך הלוך ושוב על הבמה המעוטרת של אולם הנאומים והטקסים, מצפה לסימן רעיון ממוחו.
"מצטערת, היה לי משעמם…" דמטר, אלת התבואה, גלגלה עיניה. היא חיפשה תנוחה מספיק נוחה לעצמה, בזמן שדיוניסוס מהלך על הבמה החומה.
דיוניסוס פרע את השיער השחור המבריק שלו. הידיים שלו היו עשויות מעננים, הם היו כמעט בלתי נראות, והם היו נמשכות עד האין סוף, ככה גם גופו, ורגליו.
העניבה שהייתה תלויה באי סדר על גוף ה"מעונן" שלו, התנדנדה בזמן שהוא מהלך על הבמה.
הוא פשוט לא מצא רעיון שיוכל לספר בפני אבא שלו, זאוס, אל האלים, בכינוס האלים הגדול.
"תרגע! זאוס יבוא מחר והוא לא רוצה לראות אותך מהלך ככה בבמה כאילו אתה מפחד להיות אל. זו לא הפעם הראשונה שאנחנו מעלים רעיונות מול זאוס." דמטר הייתה נערה חיננית בת שש-עשרה בעלת שיער ג'ינג'י בהיר מדי, כמעט כתום, וגבעולי שעורה תקועים בשערה הארוך, היא עבדה את האדמה, המון.
היא קמה להתהלך בבמה עם דיוניסוס, במחשבה שהיא תעזור לו אם היא תדמה לו.
נעלי הסניקרס הורודות שלה חרקו בצורה מטריפת מוחות.
היא משכה בשמלתה הסגולה, והתעצבנה על המחיר המרקיע של הנעליים האלה.
על שמלתה הפרועה היה מצויר סוס לבן שנראה כאילו משוויץ במהירות דהירתו. זנבו עד חזהו היו מצוירים על השמלה, אולם מחזהו ועד לקצה החוטם, הוא היה חי ונושם, ראש סוס שמודבק לשמלתה של דמטר. אינו היה ראש כרות, אך אינו היה גם סוס בנורמה.
"כדאי לכם למהר." אמר הסוס מתוך שמלתה של דמטר, הוא חייך במבט של "אני אשגע אתכם"
דמטר ליטפה אותו בחיבה רבה, בהבעת פנים של 'איזה חמוד!', אך סימנה לו באצבעותיה לשתוק.
"אני אראה לך מה זה, חתיכת סוס מדבר!" דיוניסוס זעם, כל דבר שהיה מפריע לו בזמן ריכוז, הוא היה מפוצץ. בכל מקרה המוח שלו פורה, והוא לא אוהב מה שמפסיק את הפרייה, הוא אל הפריון אז זה ברור. הוא רץ אל עבר הסוס עם אגרוף "מעונן" קמוץ.
הסוס חרק שיניים והגדיל את אישוניו בפחד, בעוד דיוניסוס קרב. ומיד נעלם בשמלתה של דמטר, במהירות הוא נהיה לציור סוס שלם, מזנב ועד ראש. דיוניסוס עצר בעדו, גלגל עיניים, והתיישב על הבמה בריכוז. הוא עשה מין מסאז' באזור הרכה, "זה עוזר לנקות את המוח ולהתרכז" טוב, ככה הוא טוען.
"תפתחו!" לפתע קול אישה זועמת נשמע מאחורי דלת האולם ודפיקות חזקות ומקפיצות לב נשמעו אחרי הצעקה.
"אין לי כוח…" דיוניסוס הפסיק את המסאז' שלו והשתטח על הבמה, אין לו כוח אפילו לזוז.
"זה משטרה!, אין כזה דבר לא לפתוח!" אמר הקול מעוצבן עוד יותר מאחורי הדלת, ועוד דפיקות זועמות נשמעו. באימה קפץ דיוניסוס על רגליו. "הלך עליי." חשב לעצמו דיוניסוס. הוא יודע שהוא נוקשה מידי כלפי בני התמותה לפעמים, והוא תמיד פחד שיבוא יום וירחיקו אותו מצוות האלים, והוא יחזור להיות בן תמותה טיפשי, כמו כל המיליארדים עלי האדמות.
"זו לא תהיה הרחקה, תפתח." דחפה אותו דמטר, מפוחדת גם היא ניגשה לדלת מאחורי דיוניסוס.
"אז אנחנו באותו ראש…" ענה לה דיוניסוס, חייך חיוך מאולץ, וסובב את ידית הדלת.
במהירות ופחד הוא פתח את הדלת בחוזקה ו…
הם הביטו באישה בת עשרים וקצת, שיערה ברונטי, וצורתו ארוכה, נפוחה, עם גלים יפיפיים בקצוות השמאליות. היא ישבה על הרצפה ונקרעה מצחוק.
"הייתם צריכים לראות את הפנים שלכם!" היא פשוט צחקה בפניהם, היא עבדה עליהם, לא משטרה ולא נעליים, זאת הייתה…
"אפרודיטה?!" דמטר הסתכלה מעבר לכתף של דיוניסוס על האישה הצוחקת.
"איך לא זיהתם?, זה היה קורע!" היא מחתה דמעות צחוק מעיניה הורודות.
עגילים אדומים בצורת לבבות נתלו על אוזניה. שמלה בצבע ורוד עד כפות רגליה הייתה עליה, זה התאים לה בדיוק. גם שרשרת בצורת לב הסתובבה לה על צווארה.
חגורה דקה בצבע סגול – אדום הייתה מונחת באלכסון על המותניים שלה. לבבות עם שולל בצבע כחול היו מצוירים על השמלה שלה.
והשם שלה היה אפרודיטה, אלת האהבה והיופי.
"אוי נו באמת, ואני חשבתי שזו צו הרחקה מהמשטרה." דיוניסוס נרגע, אבל אז התרגז מחדש.
"בנוגע למשטרה, השוטר פה מאחורי המסדרון" אפרודיטה קמה על רגליה, סוף סוף היא הצליחה להפסיק לצחוק.
דמטר ודיוניסוס סובבו את ראשם בפחד מאחוריהם עומד שוטר שהולך לפטר את דיוניסוס אבל…
אפרודיטה שוב נקרעה מצחוק!. הצחוק שלה היה כל כך יפה, שלדיוניסוס לא היה אכפת שהצחוק הזה בה מהפתטיות שלו.
"מה עכשיו? המשטרה מאחורי המסדרון, למה את צוחקת?!" זעק דיוניסוס והאדים מכעס. אפרודיטה עשתה לו "פאפי פייס", שהם פנים מתוקות שגורמות לרחמים, וחזרה לצחוק.
"המשטרה בכלל באיזה עסוקה באיזה שוד… עבדתי עליכם השוטר לא מאחורי המסדרון!" היא שוב נקרעה מצחוק.
בום! דיוניסוס טרק לאפרודיטה את הדלת בפנים, והראה פנים משועממות, וסימן סיבובים סביב האוזן שלו, כאילו הוא אומר "מפגרת…".
"למה עשית את זה?" שאלה דמטר ודווקא שמחה המורל של אפרודיטה ירד, כדיוניסוס טרק לה את הדלת. דיוניסוס העביר את ידו בשיערו ואמר:
"היא שיעממה אותי…" שניהם צחקו צחוק קטן, ושוב התיישבו על הבמה בחוסר רעיונות.
לפתע…ספלאש! הדלת התנפצה לרסיסים, והם הפכו ללבבות והתפוגגו באוויר.
מאחורי הדלת עמדה אפרודיטה מיוזעת ומעוצבנת, היא עמדה עם גב כפוף, ושוללי לבבות מתפרצים מהידיים שלה בחלישות.
"ביזבזתי על זה כמעט את כל הכוחות שלי!, תפסיקו לצחוק!" אפרודיטה הזדקפה.
דמטר ודיוניסוס פשוט לא הפסיקו לצחוק, הם צחקו כל כך חזק, שהיה נראה שהם אומרים "תאכלי ת'דייסה שבישלת!!" ואז נקרעים.
"אוף, גם כן איתכם" השמלה שלה התנדנדה בזמן שהיא הולכת בעצבנות ובאיטיות אל הבמה.
"נו, על מה חשבתם?" אפרודיטה סימנה שכואב לה הראש.
"אני פשוט לא מצליח למצוא רעיון" אמר דיוניסוס, הוא ודמטר הפסיקו לצחוק, והרצינו בשנייה אחת. דיוניסוס נשכב על הבמה בייאוש (שוב…).
"מה זה?!" קול נשי רך ותוהה נשמע מאחורי שרידי הדלת המנופצת.
"אפרודיטה פיצצה פה את הדלת, אבל בכל זאת תיכנסי." דמטר קמה לעבר הקול.
הרה, אלת הנישואין, צעדה בפיסוק רגליים על השרידים האחרונים של הדלת השבורה.
היא הגיעה לאולם עם הבמה החומה, והתיישבה על הבמה כמו כולם. לפתע השיער שלה הפריע לה, והיא הסיטה את השיער שלה מעבר לעינים.
להרה הייתה טוגה יוונית עד הברכיים. טוגה חצי נופלת, רק על כתף אחת נשענה הטוגה. נעלה נעלי בלט חומות, עם חוטים מעץ שמסתובבים סביב הרגל.
סרט ורוד ועליו שני כיסים סגולים היה מונח על המותניים שלה, ובתוך הסרט הייתה מוחזקת חרב עם דם נוטף.
הרה החזיקה בידה גם רימון, רק סמל לחיים, נישואין ומוות ביוון העתיקה.
השיער השחור הארוך שלה היה מתנפנף גם ברוח הכי קלה, היה לה שיער כמו חוקי הנישואין, ישרים וקשים, אבל אם קצת מאמץ עוברים אותם.
"לא ביזבזתי את כל הדרך הזאת בשביל לשכב פה על הבמה עם אלים, מה הרעיון שלכם?" הרה התקרבה אליהם בתקווה שיספרו לה מהו רעיונם.
"דבר ראשון, אין לנו רעיון" אמר דיוניסוס ופלט אנחה. "ודבר שני, אני הבן היחיד כאן! איך אפשר להתרכז ולהמציא רעיון בתנאים כאלה?" דיוניסוס רטן, והתחיל שוב את המסאז' המענג ברכה. פתאום הוא הוציא משום מקום מתחת לגוף הענני שלו את האייפון 789982 שלו.
האייפון דיבר בפזיזות: "במה אוכל לעזור? רוצה להתקשר למישהו?"
"כן, התקשר לפוסידון הגבר" אמר דיוניסוס בלחש, הוא לא רצה שהבנות ישמעו את הכינוי שלו לפוסידון.
"דיוניסוס הגבר?!" שלושת הבנות התחילו לשכב על האדמה, ולצחוק.
"איך תקרא לאלות האחרות? מטילדה המותק שלי?!" הרה התחילה להאדים מרוב צחוק, הצחוק שלהם היה חזק שדיוניסוס לא שמע אפילו את הצלצול של הטלפון שלו. הבנות התאפסו על עצמם, הם אמרו שזה היום הכי מצחיק שהיה להם בכל ימי ה"אלילות" הזו."הלו" אמר קול גברי ונמוך מהטלפון. "הוצא דמות הולגרמית, בבקשה." לחש דיוניסוס לטלפון שלו, והניח את האייפון על הרצפה במהירות והתרחק, כאילו הוא אלרגי פתאום לאייפונים.
הולוגרמה כחולה הופיעה מעל האייפון, והאירה את האולם החצי חשוך.
"כן? אה, מה קורה דיוניסוס?" ההולגרמה דיברה, כנראה שזה היה פוסידון.
פני ההולוגרמה היו שמחות ונמרצות, גופו היה סוג של גל ים שממשיך להתקרב לחוף אבל הוא לא זז. מגפי פרווה בצבע חום היו נעולות ובטוחות על רגלי המים שלו.
"הכל מעולה, פוסידון, מתי אתה מגיע לא נעים להיות פה לבד…" אמר דיוניסוס.
ההולגרומה של פוסידון בישמה את עצמה בבושם בצבע כחול, וטיפות הבושם נספגו בגוף תוך שניות.
"הוא לא פה לבד, אנחנו איתו!" דמטר קמה למשמע אוזניה והרימה את כף ידה בתחושה שהיא צריכה לענות על איזו שאלה בכיתת המתמטיקה שלה.
"אפרודיטה, הרה, דמטר, כמה זמן לא ראיתי אתכם," אמר פוסידון, והניח את ידו מאחורי עורפו, סימן שהוא לא כל כך רוצה לראות אותם…
"טוב גמרתי להתלבש אני הולך למרצדס שלי!" הוא הרים גבה אחת בשחצנות.
"אנחנו מחכים" ענה לו דיוניסוס, והלך לעבר הבמה, הוא שכח לנתק את השיחה. השאר ראו את ההולגרמה הולכת למכונית "מרצדס" משוכללת.
לרגע אחד נשמע "בום"!, קול פיצוץ של מכונה מתכתית אדירה.
"אה… דיוניסוס?," שאל פוסידון, וכולו היה מלא פחם, מכונית המרצדס כבר לא הייתה שם. "נראה לי שאני אאחר," אמר פוסידון והשאיר תחושה שלא סיים את המשפט.
ואז הוא כופף את גבו ואמר:
"בשמונה שעות".

***