הקרבות על הכס: פרק 4

אאוס

הבוקר מגיע.
אני מרימה את ידי גבוה למעלה, מותחת ומיישרת את אצבעותיי.
אצבעותיי נצבעות בצבע ורוד-ארגמני וקרני אור יוצאות מהם, השמש עולה במזרח. זאת כמובן עבודתי כאלת השחר.
מכאן, על בקעה קטנה, אני יכולה לראות את כל הבתים באולימפוס נצבעים באור כתמתם-צהבהב בזמן שהרוח הקרירה של הבוקר נושבת עלי.
הכל דומם. נשאר לנו עוד יום אחד עד שהמבחן הראשוני יערך. בשחר היום הבא.
אני צועדת בשביל חזרה לביתן שבו אנו ישנים, ביתן קטן ששכרנו ללון בו בזמן שהתחרויות מתקיימות.
הבית שלי נמצא בהרים במזרח, שם אני מעלה את השחר בכל יום מחדש כבר שנים.
כשאני מגיע לביתן אני מגלה שאול כבר ער ולבוש.
"בוקר טוב" אמר בקול עייף.
"בוקר טוב גם לך, אני מופתעת לגלות שאתה ער בשעה מוקדמת כל-כך."
"כן, אבל אני לא מצליח לקום כל-כך מוקדם כמוך."
כאלת השחר אני קמה כל יום שעה לפני הזריחה שעוד חשוך, די מוקדם.
"טוב קדימה צריך להתאמן לקראת מחר" אמרתי בזמן שאני מוציאה את חרבי מתחת למיטה.
"רק קמנו, כלומר קמתי" אמר, "לפני הכל, רוצה לאכול משהו?"
"לא תודה, כבר אכלתי."
"טוב אז אצטרך לאכול לבד."
אנחנו האלים אוכלים את מאכל האלים, אמברוסיה, שמעניקה לנו את חיי הנצח. אך אם בן תמותה ינסה לאכול אותה הוא ימות מיד.
יצאתי בחזרה החוצה, השמש כבר נחשפה כולה והשמיים הוורודים נצבעו בכחול בהיר.
למרות שאני חיה כבר הרבה זמן, אני עדיין צעירה ביחס לאלים האחרים.
תמיד חושבים שאלים צריכים להיות מכובדים ורשמיים, אבל לא כולם כאלה. במיוחד לא אני.
לאלים כמו כל בני האדם יש אופי רגיל לחלוטין הדבר היחידי שמבדיל בנינו הוא שאנחנו חיים חיי נצח.
"קדימה, תסיים לאכול מהר יותר."
"אני כבר מסיים."
"תפגוש אותי במדשאה שממול" צעקתי בעודי מתרחקת מהביתן.
הוצאתי את חרבי מהנדן.
הלהב הכסופה נצצה באור השמש, בעודי מניפה אותה ומנחיתה אותה לתנועה דיקור.
"את לא יכולה להתאמן בחרב בלי יריב!" צעק אול בעודו רץ לכיווני.
"רק אל תהרוג את עצמך" אמרתי כשצפיתי בו מתנשף.
"מצחיק מאוד."
"צריך להתאמן הזמן אוזל."
הוא שלף את חרבו במהירות רבה. אולי הוא לא האצן הכי טוב, הבל הוא בהחלט שולט טוב בחרבו.
הוא הנחית מכה לשמאלי ואני חסמתי אותו.
"יפה" אמר בחיוך ערמומי.
הוא הדף אותי לאחור במהירות והנחית עוד מכה לימיני, והפעם המכה פגעה בי.
"אבל לא מספיק טוב כדי לנצח אותי" אבל בחיוך ניצחון.
הנפתי את חרבי לשמאלו ופגעתי לו עם הצד השטוח של הלהב בצלעות "לעולם אל תסיח את דעתך מהקרב" אמרתי אני הפעם בחיוך ניצחון.
הושטתי אני ידי קדימה, אור ארגמני זרח באצבעותיי.
קרני האור שבקעו מאצבעותיי התקדמו לעבר אול במהירות החטיאו והשאירו את האדמה שפגעו בה חרוכה.
"רמאות!" קרא אליי.
"יש לך מזל שהצלחת להתחמק מהמכה, אחרת הייתה נשארת לך כוויה רצינית."
"מה את אומרת?" אמר בציניות בעודו מסתכל על האדמה השרופה שלצידו.
חייכתי קלות "בתחרות הכוח שלי לא יחשב רמאות, אז כדאי לי להתאמן גם עליו."
פתאום הרגשתי כאב חד בבטן. נשכבתי על הדשא.
"אל תשתמש בכוחות שלך עליי!" צעקתי לו והחזקתי בבטני.
"חשבתי שמותר להשתמש בתחרות בכוחות שלנו ושכדאי להתאמן עליהם" אמר בניסיון לחקות את קולי.
"אני לא נשמעת ככה" אמרתי בכעס "ואולי תפסיק את הכאב הזה! חשבתי שאמרת שלא תשתמש בכוחות שלך!"
הכאב פסק.
"כן נכון. סליחה" אמר בקול רציני.
הכוחות שקיבל לוקחים ממנו הרבה כוח, ולכן עכשיו היה מותש יותר.
"תנוח."
הוא נשכב על הדשא. מעולם הוא לא השתמש בכוח שלו עלי.
"טוב כנראה שתצטרך להתאמן על הכוח שלך הרבה אם תרצה להשתמש בו, כי לפי המצב שלך אתה לא תוכל להחזיק דקה בזירה."
זה נכון. הוא השתמש בו רק לעתים רחוקות מאוד, ולכן הוא מותש מאוד שהוא משתמש בו אפילו לזמן מוגבל מאוד.
"כנראה שאת צודקת. אני לא אשתמש בכוח שלי בתחרויות זה יהיה טיפשי מאוד מצידי."
אלים אחרים כבר התחילו להתעורר ולצאת מבתיהם.
עוד יום ואצטרך להתמודד עם חלק גדול מהם, ויש לי סיכויים קלושים מאוד לעבור את המבחן הראשון.
"יש עוד הרבה להספיק." התקפתי אותו מתקפת פתע. הוא הדף אותה.
"עוד הרבה מאוד".