הקללה – פרק תשע

~גוס~
אפשר לומר שקיבלתי את זה בקלילות.
התחלתי להשתעל וכמעט נחנקתי. "אתה רציני? כלומר, הטיטאן קרונוס, זה שהרג את אוראנוס, אבא של זאוס וכל אלה?"
כירון הנהן. "אפשר להגדיר אותו גם ככה."
בלעתי רוק. "טוב… איך זה קשור לצלקת שלנו?"
כירון הביט סביבו, כאילו חושש שמצוטטים לנו. "אני אסביר לכם רק כאשר כולכם תתאספו."
"תתאספו?" אמרה אלה.
כירון לא הספיק להסביר. צרחה נשמעה מעץ האורן של תאליה.

איילין, אלה ואני היינו הראשונים שהגענו לשם.
ראינו שתי נערות. האחת בערך בגילנו, השנייה אולי מבוגרת יותר. זאת שבגילנו רק נאנחה כשהשנייה צרחה. שתיהן ברחו ממשהו שנראה כמו…
"מינוטאור." עיניה של אלה נצצו. או שהיא בת אפרודיטה הכי לוחמנית בעולם, או שהיא בת ארס. היא הסתערה לעבר היצור.
איילין נאנחה ושלפה את חרבה. "עוד משהו מוזר רוצה לצוץ היום?"
"טוב, את כאן." גיחכתי. היא תקעה לי מרפק בצלעות. שנינו הסתערנו.
הנערה בגילנו רצה לעברנו. היה לה שיער ערמוני ועיניים כחולות מלחיצות במקצת. "מה הולך כאן?"
איילין גיחכה. "הוצאת לי את המילים מהפה…"
היא ניסתה לקפוץ ולתפוס באחת הקרניים של המינוטאור, אבל הוא ניער את ראשו והקרן שלו העיפה אותה הצידה.
"מצוין." רטנתי. התגלגלתי מתחת לרגליו וניסיתי לדקור אותו, אבל הוא זז הצידה ובעט בי.
"אתם צוחקים עלי." הפעם אלה תקפה. היא הצליפה בחרב שלה בקשת רחבה ויצרה פצע גדול בצידו של המינוטאור.
עיניו האדימו. זיהיתי צרות וניסיתי לקום, אבל הרגל שלי התפוצצה מכאבים.
המינוטאור בטש ברגליו בקרקע. בקרן שלו הוא העיף את אלה ובגרזן דו-להבי ששלף מנדן מגבו שיסף את בטנה.
"לא!" קראתי. יכולתי לראות אותה גוססת, למרות שממבט של בן אדם רגיל היא היתה נראית פחות גרוע.
רק הנערה בת גילנו והשנייה נותרה.
"כנראה שזה תורי." אמרה בת גילנו בקול שלו. "ניסה, תודיעי לאימא שאני כאן."
"אבל, קלי – " מי שכנראה ניסה מלמלה.
"אני אסתדר כאן."
ניסה לא התווכחה. קלי התחמקה מהמינוטאור ורצה אלי.
"אני יכולה לקחת את החרב שלך?"
לא בדיוק ששתי לתת חרב מברזל סטגאי למישהי שלא מהמחנה אבל בכל זאת נתתי לה, משהו בי אמר שהיא תסתדר.
ופעם הראשונה בחיים שלי החושים שלי צדקו. בהתחלה היא פשוט עמדה, וחיכתה. המינוטאור תקף אותה, אבל איכשהו היא הצליחה להסיט את הקרניים שלו עם הקת של החרב ונעצה אותה בבטנו.
"מוווווווווווו!" הוא געה לפני שהתפורר.
קלי חייכה. "אני מתאמנת בסייף מגיל חמש."
"את צוחקת עלי, נכון?" אמרתי בזמן שהיא עזרה לי לקום.
"אם זה היה מצחיק, אז כן." פניה הרצינו לרגע. "אתם עדיין חייבים לי הסבר על כל זה."
"אחר כך, קודם אנחנו חייבים להביא את אלה למחנה." איילין אמרה.
אלה! נזכרתי בראשי. "אוי, זה לא טוב."
היא היתה ממש חיוורת, אבל כשנגעתי בה היא רתחה. כאילו הגוף שלה מנסה להית פצוע כמה שאפשר. הפצע שלה היה ירוק.
"רעל, אני מנחשת." אמרה קלי.
"יש לך משהו נגד זה?" שאלתי את איילין.
"אני חושבת…" היא הלכה לרגע וחזרה עם כמה עשבים. "זה אמור לעצור את הדימום ולהאט את ההתפשטות של הרעל, אבל היא חייבת להגיע למרפאה מהר."
כיסינו את הפצע עם העלים. אלה נאנחה בהקלה.
"עכשיו איך אנחנו אמורים להביא אותה למרפאה בלי שזה יחמיר את הפצע?" שאלתי.
"אולי אני יכולה לעזור?" קול נשמע מאחורינו. הסתובבנו וראינו את קתרין, בת אתנה שעוזרת לכירון במחנה, שגם מלמדת לטינית ויוונית עתיקה. לידה על פגאסוס ישבה עוד נערה בגילנו עם שיער חום ועיניים אפורות.
"איפה היית היום בבוקר?" שאלה איילין.
"היו לנו כמה בעיות עם סופות בדרך, כמה מפלצות, אתם יודעים." קתרין אמרה. "טוב, תעלו את אלה על הפגאסוס שלי."
בלאקג'ק, הפגאסוס השחור של קתרין, התכופף ופרש לעברנו את כנפו. הצלחנו להזיז את אלה בלי צעקות על הכנף, ובלאקג'ק פשוט הרים אותה ועף לכיוון המרפאה.
"ויולט, תרדי שנייה. אני צריכה להסביר עכשיו." זאת שבאה עם קתרין ירדה מהפגאסוס השני וגם הוא עף, אז כנראה קוראים לה ויולט.
"כן, באמת צריך להסביר כמה דברים." אמרה קלי.
"אם אתם עושים את זה, אז אני צריך ללכת רגע…" מלמלתי. איילין באה איתי וברחנו משם הכי מהר שאפשר, אין לי כוח לעוד הסבר.
"אני אחזור למרפאה לראות מה עם אלה." אמר איילין.
"טוב, אני הולך לחפש תשובות." אמרתי ופניתי לביתן המרכזי.

כירון היה במרפסת, שיחק פינוקל עם מר ד'. אוטומטית הכנסתי את ידי אל כיסי והחזקתי בכסף שלי, אני לא מהמר יותר.
"או, ג'וס, הנה שחקן רציני." אמר מר ד' בלי להביט בי. "בוא שב, נהיה משעמם לשחק רק שני אנשים… או אלים, או משהו כזה."
"לא באתי בשביל להפסיד את הכסף שלי, אדוני." אפילו לא טרחתי לתקן אותו על כך שלא ביטא נכון את השם שלי. "כירון, אני צריך לדבר איתך."
כירון הניח כמה קלפים על השולחן. "אני משוכנע שניצחתי." מר ד' האדים והוא גלגל את כיסא הגלגלים שלו אלי. "כמובן, נערי, ציפיתי שתבוא. בוא."
נכנסנו פנימה. כירון חזר לצורת הקנטאור שלו ונראה עצוב ומותש, כמו מישהו… טוב, כמו מישהו שראה גיבורים מתים.
"אני רוצה לדעת. הכול." אמרתי. "איך זה לחדשים יש את הצלקת, ואיך קרונוס מתכוון לחזור, ואיך – "
"אני אסביר לך הכול, רק תקשיב."
התיישבתי על ספה והשתתקתי.
ואז, כירון התחיל לספר.