הקללה – פרק שתים-עשרה

~קלי~
לא, אין מצב.
כן, בטח, אני הבת של זאוס, מלך האלים? בדיחה טובה. הצלחתי להפנים את זה שאני חצויה, אבל עד כאן.
אבל היה קשה להתעלם מהברק הענקי שריחף מעל הראש שלי, זה כאילו אבא שלי אומר: זאת הבת שלי, מי שיש לו בעיה עם זה יחטוף.
אחרי כמה דקות של שקט, כירון התחיל לדבר, אבל זה נדמה לי מאוד מרוחק פתאום. "לכו לישון מיד. אתם חייבים לצאת למסע החיפושים כמה שיותר מהר."

לי הלך אתי להראות לי את הבית החדש שלי. שנינו ניסינו לא להזכיר את מה שקרה מקודם, אבל זה היה קשה בהתחשב בכך שכל חצי דקה באה קבוצה של חצויים והחילו להתחנף אלי.
"זה היה ברור!" אמרו ילדים מביתן הרמס (התעלמתי מהם), בני אפרודיטה הציעו לי ממוצרי הטיפוח שלהם (ברחתי משם) ובני אתנה נראו היחידים שלא מתרגשים מהעובדה הקטנה הזאת שאני בת זאוס (הם עזרו לי לברוח מבני אפרודיטה).
אחרי שלי ואני הצלחנו לברוח מכולם (כלומר, לי צעק עליהם שילכו להתכונן לארוחת הערב) אנחנו הצלחנו להגיע לביתן זאוס, שנראה כמו בנק עם פסל ענקי של זאוס ורעמים כל שנייה.
"סוף-סוף." אמרתי. "אני כבר אתארגן לארוחת ערב, גם אתה צריך."
לי חייך, הוא היה יכול להיות טוב אלמלא השיער שלו הזדקר לכל הכיוונים והדיף ריח של עשן. גיחכתי כשחשבתי על זה שכמעט פוצצתי אותו עם הברק. "כן, גם אני צריך להתכונן."
הסתובבתי והתכוונתי להיכנס לביתן.
"ו… אה, קלי." אמר לי.
הסתובבתי שוב. "מה?"
הוא קרץ לי. "אני מקווה שנוכל לעשות קרב חוזר בקרוב."
והוא הלך לביתן שלו.

התרשמות ראשונית קצרה מביתן זאוס: ריק.
אפילו לא ראיתי שירותים, הפסל הענקי והמלחיץ של זאוס עקב אחרי לכל מקום.
"ביתן מדהים, אבא." רטנתי והנחתי את החפצים שלי על הרצפה: כמה בגדים להחלפה של המחנה, החרב החדשה הזמנית שלי וזר עלי דפנה שקיבלתי מכירון אחרי הניצחון.
החלפתי מהר בגדים (למין שילוב מוזר של שריון ופיג'מה) ועשיתי את הדבר הרגיל שאני עושה כשאני משועממת: בהיתי בצלקת.
עוד יום כמעט נגמר, והצלקת הפכה להיות יותר ירוקה במקצת. לפי החישוב שלי באמת יש לי שבועיים עד שתהפוך לירוקה.
חשבתי על זה הרבה. איזה סיכוי יש לנו לרדוף אחרי גורגנות ולהרוג אותן ולרפא את הצלקת שלנו בתוך פחות משבועיים? ועוד שאחד מאיתנו עוד לא הגיע ואף אחד לא יודע איפה הוא.
נאנחתי ונשכבתי על הרצפה. למזלי, היא היתה חמה.
"לילה טוב." אמרתי לאוויר, ונרדמתי.

"קלי?" קול קרא מעלי. ראיתי את לי רוכן מעלי, כנראה הגיע הבוקר כי אור חזק סנוור אותי.
"ארוחת ערב?" שאלתי בתקווה.
הוא הניד בראשו. "ארוחת בוקר זריזה, ואז יוצאים למסע שלנו."
הנהנתי. "בסדר, אני כבר אבוא."
הוא חיכה לי בחוץ. נתתי מבט קצר בצלקת שלי, החלפתי בגדים ורצתי אליו.
"את מהירה." הוא אמר.
"זה טוב בשביל חצוי, לא?"
הוא חייך. "נראה שהסתגלת מהר מאוד."
משכתי בכתפיי. "אומרים עלי שאני מאמינה לכל דבר, אני מעדיפה לקרוא לזה קליטה מהירה."
הוא צחק. "את בהחלט קולטת מהר, אז אני לא רוצה לדעת איך זה כשאת מאמינה למישהו."
החוורתי. "צרות."
הצחוק שלו גבר. "אז אם את מתכוונת להישאר כאן כל השנה, אני מציע לך להתרחק מבני הרמס באחד באפריל."
"רשמתי לעצמי…" מלמלתי. "אתה נשאר כאן כל השנה?"
הבעת הפנים שלו הפכה כאובה. "כן, אבל…"
הנהנתי. "לא נישאר בחיים כל השנה אם לא נצליח לגמור את מסע החיפושים שלנו."
הוא הנהן בחזרה, למרות שנראה שהפעם לא צדקתי בניחוש. "גם זה."
"אז מה עוד?"
"אה – "
"הם הגיעו!" מישהו צעק. הגענו כבר לחדר (אם אפשר לקרוא לו ככה) האוכל וכולם התחילו להציע לי לשבת בשולחן שלהם, ודי עיצבנו את כירון.
לי הזעיף פנים. "כשגילו שאני בן פוסידון אף אחד לא הציע לי לשבת בשולחן שלו."
תפחתי לו על השכם. "עזוב את זה. אני מעדיפה שפשוט יעזבו אותי בשקט, לא שיתחנפו אלי כל הזמן."
לי חייך. "אני מקווה שזה לא יחשב כחנופה, אבל את יכולה לשבת איתי בשולחן פוסידון?"
הסמקתי כנגד רצוני. "אה… בטח."
לכולם כבר נמאס לנדנד כשהתיישבתי ליד לי. כירון נעץ בשנינו מבט אבל לא אמר כלום.
"את יכולה לבקש מה שאת רוצה. אם את רוצה משהו לשתות אסור שיהיה אלכוהולי." אמר לי.
לא הייתי צריכה לחשוב. "אבטיח בלי גרעינים שחורים."
אבטיח חתוך לשני חלקים התגשם בצלחת שלי. נגסתי בחלק אחד והטעם היה מדהים.
מקום לא רע. חשבתי בין ביס לביס.
חבל שלא היה לי זמן ליהנות ממנו.

אחרי הארוחה מיד הלכנו אל עץ האורן שעל הגבעה. גוס (שמתברר שהוא בן האדס) סיפר לי שפעם היתה כלואה בתוך העץ הנשמה של בת זאוס כמוני בשם תאליה גרייס. זאוס הפך אותה לעץ שמגן על המחנה שנייה לפני שמתה. קיוויתי שזה לא הגורל של כל בני זאוס.
"טוב, כולם מוכנים?"שאל גוס, שהפך להיות מין מנהיג של מסע החיפושים הזה.
ולנטיין הביטה בכמיהה בביתן אתנה. תהיתי כמה ספרים היא כבר הספיקה לגמור. "בואו נחזור לכאן כמה שיותר מהר."
ויצאנו ביחד מהמחנה, ואפילו לא עבר יום מאז שנכנסתי אליו.