הקללה – פרק שש

"הנה החנונית הקטנה," אמרה דרו, המלכה של הכיתה. "את מחפשת את התיק שלך?" היא החוותה בידה על גג הכיתה שלנו, שעל הקצה היה תלוי תיק כחול-ירוק.
נאנחתי. לקחתי אבן מהאדמה סביבי וזרקתי על התיק. הוא נחת ליד הרגליים של דרו ושאר חבורת השפוטות שלה, שלטשו בי מבטים המומים. "אף אחד לא לימד אותך לזרוק גבוה?" אמרתי ולקחתי את התיק.
הפנים של דרו האדימו, וביחד אם האיפור שלה בקושי הבחנתי בזה.
דרו היא בפירוש מלכת הפאקאצות של בית הספר "קלריון" בניו יורק. היא תמיד מקבלת ציונים גבוהים, שבחים מהמורים ודברים כאלה, והעבודה היחידה שעשתה זה לאיים על תלמידות אחרות שיעשו הכול בשבילה.
"את…" דרו ניסתה להגיד משהו עוקצני, אבל תאי המוח המעטים שלה לא מצאו תשובה.
חייכתי. "תדברי איתי כשתהיה תשובה."
נכנסתי לכיתה. אחת-אפס לויולט.
אני כנראה היחידה שלא… איך להסביר את זה? מתנהגת כמו הנסיכה המפונקת המושלמת במקום הזה. המורות כאן מנסות לשנות אותי, אבל אני בכל פעם מבהירה להן שהן לא יצליחו.
בגלל שאחרי המקרה, שום דבר לא יוכל עוד לשנות אותי.
הצלצול, שנשמע בערך כמו שילוב של כל המוזיקה שקיימת, בסגנון של חבורת בנות בשופינג: טירוף מוחלט וצרחות, נשמע. דרו נכנסת עם חבורת השפוטות שלה לכיתה ונועצת בי את המבט הכי זועם שהכי יכולה ועדיין נראית כמו פסל אינדיאני ורוד בגודל אנושי.
אבל היא לא מספיקה להגיד כלום, בגלל שגברת קולינס, המורה היחידה שלא מתייחסת אל דרו כמו התלמידה המושלמת ל"קלריון", נכנסה לכיתה.
גברת קולינס היתה לבושה בפשטות – מכנסיי ג'ינס, נעלי ספורט וחולצת טי-שירט כתומה. על הצוואר שלה היתה תלויה שרשרת שעליה היו תלויים כעשרה חרוזים מחמר – היא אף פעם לא הסבירה מה הם מסמלים. השיער הבלונדיני המתולתל שלה היה אסוף בזנב סוס והמשקפיים שבדרך כלל הסתירו את עיניה האפורות היו כעת מונחים על צווארה, לצד השרשרת. כבר מהיום הראשון שלי כאן היא עזרה לי בשיעורים פרטיים, ואפילו נתנה לי עצות לגבי הפרעת הקשב והריכוז שלי. אז ברור שהיא המורה החביבה עלי.
"דרו, לרוב לא נוהגים להפנות גב למורה כאשר היא נכנסת." גברת קולינס היתה אולי בת עשרים, אבל כשהיא דיברה היא נשמעה מבוגרת יותר. דרו הסתובבה במהירות והתיישבה במקומה.
"יופי. עכשיו אפשר להתחיל בשיעור." גברת קולינס התחילה לדבר על המיתולוגיה היוונית, ומשהו שקשור ביאסון, אבל לא הצלחתי לשמוע עם הדיבורים מסביבי.
"ויולט, תצייני שישה מהגיבורים שנלחמו לצד יאסון." הצלחתי לשמוע את גברת קולינס אומרת.
כל הכיתה השתתקה. כולם הביטו בי.
"אה… הרקולס."
"הרקלס, במקור." גברת קולינס תיקנה אותי. "תמשיכי."
"זטס וקאלאיס, הבנים של בוראס, רוח הצפון."
היא הנהנה.
"התאומים קסטור ופולוקס ופריקלימנוס, הנכד של פוסידון." כמעט התכווצתי כשאמרתי את השם האחרון. היוונים לא יכלו לבחור שמות נורמאליים?
גברת קולינס התרווחה במושבה, מרוצה. "יפה מאוד ויולט. אלו הגיבורים המוכרים ביותר, עם עוד גיבורים כמו אורפאוס, והם גם אלו שחזרו. הרוב נפצעו או מתו."
"אה, ולמה זה אמור לעניין אותנו?" נשמע קול מהשורה מאחורי. כולם הביטו בדרו, שקמה ונעצה מבטים בגברת קולינס. "כלומר, הדבר הזה קרה לפני אלפי שנים, וזה גם בכלל לא קרה. איך זה אמור לעזור לנו בחיים?"
גברת קולינס חייכה והביטה בי. "ותרצי לענות על זה, ויולט?"
הפנים שלי האדימו. דרו הביטה בי בסיפוק. "אה… אני לא יודעת, גברתי."
היא נאנחה וחזרה להביט בדרו. "ובכך, דרו, אינך יודעת אפילו כמה התרבות האנושית הושפעה מסיפורי המיתולוגיה. על כך שעמדת בלי רשותי והתחצפת את מקבל ריתוק."
דרו קפאה. "ריתוק?"
"בדיוק. עכשיו תחזרי למקומך."
"אבל – "
"פשוט תחזרי למקום שלך."
דרו חזרה להתיישב, אדומה כולה. היא לא ממש רגילה שהמורות מענישות אותה.
"אה, וויולט," אמרה גברת קולינס. "בסוף הלימודים אני מצפה לראות ממך עבודה על מיתולוגיה יוונית."
לא אמרתי כלום. ידעתי שלא כדאי לי להתווכח. "כן, גברתי."
"מצוין." הצלצול נשמע בדיוק באותו הזמן. "לכו להפסקה. ויולט, אני רוצה לדבר איתך."
כולן צווחו באושר ויצאו מהכיתה. אני רק הלכתי לגברת קולינס ברגליים רועדות.
"הידע שלך במיתולוגיה היוונית מרשים, אבל אני מצפה שתשדלי יותר." היא אמרה. "המקצוע הזה, במיוחד לך, חשוב במשמעות של חיים ומוות."
בלעתי רוק, אפילו שלא הבנתי כלום. "א-אני אלמד יותר."
"אין צורך." היא פתחה את הדלת הצדדית של הכיתה ויצאה לחצר האחורית, היא סימנה לי לבוא איתה.
משום מה, אני באתי. "אה, גברת קולינס, לאן את הולכת?"
היא לא ענתה לי. היא שרקה חזק, כאילו היא מזמינה מונית, ושני סוסים לבנים הופיעו מולנו. אולי תקראו לי מטורפת, אבל יכולתי להישבע שלסוסים היו כנפיים.
היא עלתה עד אחד, שצהל ועמד על רגליו האחוריות. הסוס השני כרע ברך, כאילו מחכה שאעלה עליו.
"תעלי." היא אמרה. "אם יהיה לנו מזל, נצליח להגיע למחנה בחיים עד הערב."