הקללה – פרק שלוש

שוטטתי ברחוב. עברו אולי חמש שעות מאז שברחתי מבית היתומים.
ניסיתי להפיק מזה את המיטב, אבל ההליכה האין סופית הזאת פינתה לי מקום למחשבות, או יותר נכון לזיכרונות.
זכרתי חיוך. חיוך אמיתי, לא מהסוג המאולץ. היא החזיקה ובידי ושנינו רצנו אחד אחרי השנייה, צוחקים כמו משוגעים.
אבל היא התקרבה יותר מדי לכביש. היא נדרסה לפני שהמסאית הספיקה לעצור.
כמה ימים אחרי זה, ההלוויה. מנהל בית היתומים אפילו לא ניסה להזיל דמעה. אף אחד לא ניסה, אצלי זה היה חסר שליטה.
כמה שבועות של סבל אחרי זה ברחתי משם.
הבריחה היתה אתמול. אף אחד לא ניסה לעצור אותי, כאילו הם קיוו שאני אברח. בזמן שהלכתי יכולתי לראות אותם, חוגגים מהאושר של להיפתר מעוד אחד.
צעדתי בכעס. לא שמתי לב והתנגשתי במישהו.
הוא נראה בערך בכיתה י', עם פנסים בשתי העיניים. היו לו שרירים כל כך גדולים שלרגע עלתה לי מחשבה בראש שזאת תחפושת, אבל הוא הצמיד אותי לקיר בכוח כזה שהיה לי מזל שלא שברתי כל עצם אפשרית בגוף. מאחוריו היו בטח החברים שלו, שגם הם היו עם פנסים בעיניים.
"תראו, תראו," הוא אמר בקול שנשמע כמו תוף חזק. "בן כמה אתה, ילד?"
"שתים-עשרה, כמעט שלוש-עשרה." נאנקתי.
"זה קצת מסוכן להסתובב לבד ברחוב בגילך, אה?"
לא עניתי.
הוא הצמיד את כתפי חזק לקיר, התאמצתי לא לצרוח. "אני שאלתי משהו."
"כ-כן."
"יופי, עכשיו תן את הכסף."
הלב שלי דפק. הוא לא יאמין לי אם אני אגיד שאין לי כסף, ואם אני לא אתן לו משהו הוא יפרק אותי.
למזלי, קול צעק מאחוריו. "היי!"
הוא הסתובב, ואני ניצלתי את הרגע. תפסתי בידו, סובבתי אותה והטחתי אותו בקיר. חבריו היו המומים מכדי לעצור אותי ואני רצתי לעבר הרחוב הראשי. שמעתי מישהו רץ מאחורי אבל לא הסתובבתי.
כשהייתי בטוח שאיבדתי אותם עצרתי להתנשף. כשליבי חזר לפעום כרגיל ראיתי מישהי בת גילי רצה לעברי, וכמעט נחנקתי.
לא, אין מצב שזאת היא.
אבל עדיין… היא היתה כל כך דומה לה: השיער בצבע בלונד-דבש, אותן עיניים אפורות ואותו פרצוף נחמד אבל קשוח. זה באמת לא יכול להיות, אבל זאת היתה קארין.
וכמו שהבנתם, קארין היתה החברה שלי שמתה.
"יש לך מזל." היא אמרה. "הם עמדו לכתוש אותך."
ניסיתי להגיד משהו, אבל לא הצלחתי לדבר. גם עם קארין היו את הרגעים האלה, שבהם הייתי חסר יכולת דיבור.
"שחכתי, היי." היא הושיטה את ידה ללחיצה. "אני ולנטיין."
לחצתי את ידה והיד שלי רעדה. "ה-היי, אני מייק."
"מה אתה באמת עושה לבד ברחוב, מייק?"
"מה שאת עושה, אני מנחש." בחנתי אותה והבנתי שהיא באמת נראית כאילו ברחה מהבית. "מנסה לחפש בית חדש."
"כן. גם אני, סוג של." היא חייכה מעט, למרות שנראתה כאילו בכתה לא מזמן.
"מאיפה ברחת?"
ההבעה של פניה הפכה כאובה. "אני… אני מעדיפה לא לספר."
"אה, הבנתי."
היא ניסתה לחייך שוב, והצליחה בקושי. "טוב, אז אתה רוצה שננסה למצוא בית חדש ביחד?"
גם אני חייכתי. "למה לא?"
התחלנו ללכת, ואז שמעתי קול מאחורינו, "חשבתם שזה יהיה כל כך קל להתחמק מאיתנו, חצויים?"