הקללה – פרק עשר

~אלה~
התעוררתי במרפאה, הבטן שלי כאבה בטירוף.
"אלה, את בסדר?" הצלחתי לראות במטושטש את שיין ואיילים רוכנים מעלי.
"אה… תלוי איך אתם מגדירים את זה." אחרי כמה אנקות כאב הצלחתי להתיישב. "אני זוכרת את המינוטאור. מה קרה?"
"בגרזן שלו היה רעל. יש לך מזל שהצלחנו להביא אותך לכאן בזמן, בשלב מסוים התחלת להיות אפורה." אמרה איילין.
הבטתי בידיים שלי. הן היו חיוורות מאוד, לא התקשיתי לדמיין אותן אפורות.
"זה היה מלחץ בטירוף. כבר הייתי בטוח שאת מתה." אמר שיין. או-קיי, שיין דאג לי? כנראה באמת נראיתי נורא.
"בסדר… אני הולכת לזירת החרב." ניסיתי לקום, אבל התקפלתי מכאב.
"זה לא רעיון טוב. הפצע אפילו לא קרוב להחלים." אמר שיין.
"אז כמה זמן אני אצטרך להיות כלואה כאן?"
"אולי שלושה ימים."
"שלושה ימים?!"
"היי! תגידי תודה שזה לא שבוע!"
נאנחתי. "יופי לי."
"טוב, אני צריכה ללכת." אמרה איילין. "יש לנו הרבה חצויים חדשים היום."
היא הלכה והשאירה אותי ואת שיין לבד.
"אתה ברצינות דאגת לי?" שאלתי.
הוא גיחך. "מה? אסור לי להיות נחמד מדי פעם?"
"לא."
"אם את רוצה אני יכול לחזור להיות מעצבן ומעוצבן שוב."
"לא, לא צריך."
הוא גלגל עיניים. "ברור שלא."
"אה, זוג יונים, אני יכול להפריע?" לי מביתן פוסידון הופיע ליד המיטה שלי. אני ושיין הסמקנו כשגילינו שצותתו לנו, אפילו שזאת לא היתה שיחה מיוחדת.
"מה אתה רוצה?" הקול של שיין חזר להיות עצבני כרגיל.
"שיין, טוב לראות שחזרת."
"נו?"
לי נאנח. "טוב. כירון רוצה לראות את כולנו בביתן המרכזי. עכשיו."

שיין, איילין, לי, החדשים מייק, ולנטיין, ויולט, קלי ואני ישבנו בעצבנות סביב השולחן במרפסת. גוס עמד ליד כירון (שהיה בצורת הקנטאור שלו) וחייך אלינו בעידוד.
"אני שמח לראות שכמעט כולם הגיעו לכאן." אמר כירון. "הייתי מעדיף שגם האחרון יגיע, אבל בגלל קוצר הזמן אני חייב להסביר לכם עכשיו."
"כמה זמן אתה יודע מכל זה?" שאל שיין את גוס.
"רק מלפני כמה דקות. תקשיבו לזה, זה חשוב."
"אני מקווה. זה לא היה ממש נעים לעלות לכאן." אמרתי. "טוב, תתחילו."
כירון נשם עמוק. בתור מישהו שהסביר להרבה חצויים על דבר שישנה להם את החיים הוא נראה די לחוץ. "טוב, הדברים מתחילים במלחמת הטיטאנים השנייה, שרובכם כבר מכירים אותה."
"אני לא." אמרה קלי. "מה זה?"
נאנחתי. "לפני שלושים שנה החצויים מהמחנה נלחמו בטיטאן קרונוס וניצחו, מאז אנחנו קוראים למלחמה מלחמת הטיטאנים השנייה."
"אני זוכרת שקראתי על זה משהו בביתן אתנה…" מלמלה ולנטיין. "רוב הקטע הזה סיפר על חצוי בשם פרסי ג'קסון משהו…"
כירון העווה את פניו. ניחשתי שהסיפור של פרסי ג'קסון לא נגמר כל כך טוב. "הוא זה שניצח את קרונוס, אבל זה לא רלוונטי לעכשיו."
"אז מה כן רלוונטי?" שאל שיין.
"לפני קצת פחות משלוש-עשרה שנים קיבלנו במחנה דיווחים עם מפלצות שתקפו חצויים בתדירות רבה יותר, בשם קרונוס." כירון השתתק.
"ואחת מהמפלצות האלו הגיעה לבית חולים מסוים מאוד," ניחשה קלי, "וקיללה עשרה חצויים מסוימים מאוד."
כירון הנהן, מתרשם. "את צודקת. הוא השתמש בדם גורגנה, שהורג מיד. בעזרת כישוף הוא האט את ההשפעה של הדם לשלוש-עשר שנים בדיוק."
ההבנה הכתה בי מהר מאוד. "אני בת שלוש-עשרה בעוד שבועיים."
"גם אני." מלמלו כולם.
מייק בלע רוק. "אז איך אנחנו אמורים להסיר את הקללה?"
גוס הצליח לחייך. "בוא נחשוב: אם דם מהצד השמאלי של גורגנה יצא את הקללה, מה יסיר אותה?"
"דם מהצד השמאלי." אמרתי.
"בדיוק." כירון חייך. "דם מהצד הימני כמו שאמרתי יהרוג מיידית. דם מהצד השמאלי ירפא כל מחלה, אפילו יחזיר את המתים לחיים."
מייק וולנטיין רכנו קדימה. "מה אמרת?"
לא אהבתי את ההבעה המשתוקקת שהייתה על פניהם.
"טוב, אז איפה אנחנו נמצא את הגורגנות?" שאלתי.
"איננו יודעים במדויק, אבל הייתי מציע לכם להתחיל בניו ג'רסי. שם נמצא הגן של מדוזה בימינו." כירון כל הזמן זז מכיסא הגלגלים שלו לבין צורת הקנטאור שלו.
לי הרים את ידיו ונענע בראשו בטירוף. "רגע, אתה שולח אותנו למסע חיפושים בלי יעד ממשי? אפילו לא בלי נבואה?"
כירון החוויר. "אינכם צריכים נבואה, והיעד הזה מספיק."
"או-קיי…" מלמל שיין. "אז יוצאים מחר למסע חיפושים?"
כולם הביטו בי. העיניים שלי בטח שוב נצצו.
"כן." אמר כירון. "כדאי שבכל זאת תתכוננו, אנחנו עושים פעילות מיוחדת מאוד היום."
"איזו פעילות?" שאלו ולנטיין, מייק ויולט וקלי ביחד.
כירון חזר לחייך. "אתן תראו."
"היי!" מחה מייק. "יש כאן גם בן אחד!"
"כשיש רק בן אחד בקצובה של בנות אפשר לפנות גם אליו בלשון נקבה." אמרה ולנטיין.
"חנונית." רטן מייק. כולנו צחקנו, והמתח ששרר בין כולנו התפוגג.
אבל אז התקפלתי. הייתי בטוחה שזה בגלל הפציעה, אבל הראש שלי כאב ולא הבטן. ראיתי נער בעל שיער שחור די ארוך כמו של שיין ועיניים ירוקות בחדר חשוך לגמרי. לא זיהיתי אותו, אבל איכשהו ידעתי איך קוראים לו. מקס.
הוא היה קשור, וצעק לאוויר משהו. לחדר נכנסה מפלצת ובעטה בבטנו. הוא שתק.
"אלה!" צעק לי. הוא ניער אותי והחזיר אותי למציאות. "את בסדר?"
"כן…" מלמלתי. כולם הביטו בי בחשדנות. קלטתי שרעדתי ושכבתי על הרצפה ומיהרתי לקום. די מביך. "בואו כבר. אנחנו יוצאים למסע חיפושים מחר, שחכתם?"
התחלתי לרדת במדרגות וכולם אחרי. צדקתי, יש לנו מסע חיפושים, אבל יש לי גם מסע קטן משל עצמי.
אני חייבת למצוא את מקס.