הקללה – פרק חמש

~מקס~
"מקס, אני מצטער, אבל לא תוכל להמשיך ללמוד כאן." אמר מנהל הפנימייה, והייתה לי הרגשה שהוא ממש לא מצטער. "תצטרך לפנות את הדברים שלך עד סוף הלימודים."
"בסדר, אדוני." מלמלתי, ובראש שלי חשבתי: סוף-סוף!
"אתה מבין, חמש הפרעות ביומיים זה קצת יותר מדי."
הפנים שלי האדימו כשחשבתי על איך שהבריון המטומטם ההוא דיבר על אחותי. אז כן, הכנסתי לו, אבל זה לא היה בשליטתי.
ולפני זה, הילד המסכן ההוא, לא יכולתי להתאפק מלעזור לו. הוא הזכיר אותי לפני התאונה, ובתמורה שעזרתי לו קיבלתי פנס בעין.
בקיצור, אלו היו יומיים מטורפים. מאז שהשמועות על אחותי התחילו להתפשט הכול נהיה גרוע, אבל בזמן האחרון לא יכולתי לשלוט בעצמי יותר.
"אני מבין." אמרתי. "אני אצא כבר היום."
הוא הנהן. "מצוין."
יצאתי ממשרדו של המנהל. מאושר עד הגג. אני לא אצטרך "לבלות" עוד שנה בבית הכלא הזה.
אבל… גם הייתי לחוץ. זה אומר שאני אצטרך לחזור לאימא שלי, ואני לא יודע איך זה יהיה. סביר להניח שלא תתייחס אלי ואני אגווע ברעב.
הלכתי לחדר שלי ולקחתי את התיק שלי, כבר אספתי את הדברים המעטים שלי למקרה שאעזוב.
הוצאתי מהכיס שלי את התמונה של קייסי, אחותי. אני יודע שזה די מוזר, אבל אף פעם לא התייחסתי לזה שהיא אחותי. היא היתה החברה הכי טובה שלי, והיחידה.
ירדתי מהר בחזרה למשרד המנהל. ממש לא רציתי שאיזה אחד מהבריונים המטומטמים ישמע שאני עף ויעשה סצנה.
התכוונתי להיכנס ולהצהיר שאני הולך, אבל שמעתי את המנהל מדבר עם מישהו.
"… אני לא אהיה מוכנה לגדל אותו." אמר קול נשי.
ראיתי את המנהל מדבר עם מישהי בטלפון. הוא שם על רמקול כך שיכולתי לשמוע את שניהם.
"אז מה את מציעה לעשות?" הוא שאל.
"אני שוקלת לשלוח את מקס למחנה ההוא שאבא שלו דיבר עליו."
צמרמורת עברה בגבי. אימא שלי מתכננת שוב לשלוח אותי מהבית, הפעם לאיזה מחנה? לא, אני לא אתן לה.
אפילו לא הקשבתי להמשך השיחה. רצתי לרחוב ותפסתי אוטובוס… לאנשהו. אני לא אחכה שאימא שלי תצליח בסוף להיפטר ממני, אני אלך בעצמי.
הבטתי מעבר לחלון האוטובוס ושקעתי במחשבות. איכשהו ההיפראקטיביות שלי נתנה לי לנוח.
עברנו בין גורדי שחקים, בנייני משרדים ובסוף ראיתי בתי חוף, ליד מצר לונג איילנד.
"זאת התחנה האחרונה, כל הנוסעים לצאת." אמר הנהג.
ירדתי מהאוטובוס ורצתי לים. אני מת על מים, מאז שקייסי מתה אני מדבר למים כאילו הם מקשיבים.
התהלכתי הלוך ושוב בעצבנות, נעלי הנייקי שלי שקעו קלות בחול.
"קייסי…" אמרתי. "אני יודע שאת לא באמת שומעת, אבל תדעי שאני מתגעגע."
הרגשתי כאילו הפה שלי מלא בחול. נאבקתי לגרש את הזיכרונות שלי והמשכתי לדבר.
"אני לא אשאר כאן לנצח. אני אגדל ואהיה איש חשוב או משהו כזה, כמו שאימא תמיד אמרה שאני אהיה."
זה היה שקר. אימא שלי תמיד אמרה שקייסי תהיה אישה חשובה, כזאת שתשנה את ההיסטוריה. היא מעולם לא האמינה בי.
"אז… זהו. כאילו שבאמת שמעת." קרסתי על החול. הרגשתי שעיני מתחילות להיעצם, לא שמתי לב שהשמש שקעה מזמן.
"הים הוא מקום טוב לנוח בו, אה?" אמר קול מאחורי. ראיתי איש עם בגדי ריצה ופרצוף שדוני מביט בי, ואם לא הזיתי הוא החזיק שני נחשים בידו. "אני יכול לשבת?"
הנהנתי בקושי. הוא התיישב לידי.
"אח… תודה. אתה בחור טוב, כמו פרסי ג'קסון. דמיון משפחתי, אני מניח."
"מה…?" מלמלתי.
"לא חשוב. ואם כבר מדברים עליו, יש לי חבילה בשבילך."
הוא הוציא מתיקו עט וחבילה קטנה יותר מקופסת נעליים, ששוב אם לא הזיתי, היא בהקה באור ירקרק.
"תחתום כאן, בבקשה." הוא הושיט לי את העט.
לקחתי אותה ביד רועדת. אפילו לא ידעתי מה אני עושה.
ברגע שקצה העט נגע בחבילה, שני נחשים – האחד ירוק, האחר כתום, בגודל של שלשולים – יצאו מתוך העט. שמטתי אותה אוטומטית.
אאוץ'. אמר קול גברי במחשבתי.
בדיוק כמו פרסי ג'קסון. נאנחה מישהי אחרת. תרים אותנו ילד, אנחנו לא נושכים.
"תרים את העט." אמר האיש.
הרמתי את העט, מתעלם מחיכוך הנחשים על ידי.
יפה מאוד ילד, עכשיו תחתום. אמרה האישה.
חתמתי (או יותר נכו קשקשתי משהו), והעט התפוגג והופיע בידו של האיש.
"כל הכבוד, ילד. קח את החבילה."
לקחתי את החבילה והרמתי את המכסה. כל מה שהיה שם היה רק עט כדורי זול, שבטח עלה שני דולר, עם לא פחות.
"אה, אדוני, מה אני אמור לעשות עם עט?" שאלתי.
"אתה תבין כשיגיע הרגע." האיש קם, והצביע על גבעה שהייתה בהמשך החוף. "תגיע לשם, עדיף עד הבוקר. כולם כבר יסבירו לך הכול שם."
ואז, האיש התחיל לזרוח באור זהוב. הפניתי את מבטי, ואחרי שנייה האיש נעלם, משאיר במקום שבו עמד אדמה חרוכה.