הקללה – פרק ארבע
קודם אבא מת, אחר כך לברוח מהבית ועכשיו בריונים משוגעים. כן, למה לא, יופי של יום בואו-נתעלל-בולנטיין יצא לעולם.
מייק קפץ אגרופים והסתובב, ערוך להחטיף למישהו, אבל אני עצרתי אותו.
"אתה חושב שתוכל לנצח אותנו, חצוי קטן? אז בוא תנסה." אמר המנהיג של החבורה. הוא ושלושת החברים שלו גדלו וגדלו עד שהגיעו לענקים בגובה מלא. על גופו של כל אחד היו קעקועים כמו ילדים עם חולצה כתומה קשורים למוט.
"אני היחיד ששמו לו פטריות הזיה בארוחת בוקר?" מלמל מייק.
"לא נראה לי." עניתי בקול חלוש.
אחד הענקים צחק. "אנחנו לא הזיה. אנחנו לייסטריגונים, ענקי הצפון."
"לייסטרי-מה?" צעקתי.
"בקרוב תדעו."
כל ארבעת הענקים הסתערו עלינו. אני התחמקתי מאחד ואחד אחר תפס אותי. מייק ניסה להרביץ להם, אבל אחד תפס אותו בקלות.
"היום קל בהרבה להכניע חצויים מפעם!" אמר המנהיג. כולם צחקו. אני ומייק רק החלפנו מבטים: חצויים? הוא כבר אמר את המילה הזאת כמה פעמים.
"מ-מה זה חצויים?" מלמלתי.
כולם צחקו שוב, ומחצו אותי ואת מייק. "אתם חצויים." אמר זה שהחזיק אותי כאילו זה מסביר הכול.
מייק גלגל עיניים. "אז מה אתם מתכוונים לעשות לנו?"
"טוב, אנחנו רעבים! הרבה זמן עבר מאז שחזרנו מטרטרוס."
הראש שלי הסתובב. חצויים, לייסטריגונים, טרטרוס… המוח שלי ניסה לפרש מה כל זה אומר. כל העצבים שלי נדרכו כאילו ידעו מה פירוש כל המילים האלו, אבל המוח שלי לא.
הענק (הלייסטרי… אני עדיין לא מסוגלת לבטא את זה) הרים אותי וקירב אותי לפיו, המלא שיניים צהובות ומחודדות.
"הי!" מחא ענק אחר, שנייה לפני שהראשון בלע אותי. "האוכל צריך להתחלק בין כולם. אנחנו נחתוך אותם ואז נאכל."
מייק הפך ירוק. "באופן כללי, הייתי מעדיף שלא יאכלו אותי."
"שקט, חצוי." אמר זה שהחזיק בו. "מי שתפס אותם צריך לאכול את החלק הכי גדול, וזה אני וטוחן גולגולות."
"נכון, ג'ו בוב!" אמר טוחן גולגולות. "אז החלק הכי גדול שלנו, מכרסם עצמות. אתה ואוכל לבבות יכולים לקבל את הרגליים."
מכרסם עצמות נתן לשניהם אגרופים בבטן, והם שמטו אותי ואת מייק.
"רוצי!" הוא קרא. שנינו התחלנו לרוץ, בעוד הענקים מתווכחים ולא נראה שהם שמו לב בכלל שברחנו.
אחרי שהיינו בטוחים שהם לא ימצאו אותנו קרסנו על גבעה שעליה עמד עץ אורן.
"היה לנו מזל." התנשפתי. "אבל יש לך מושג מה הם אמרו? חצויים, וכל זה."
"אין לי מושג." מייק ניסה לעמוד זקוף. "היי, ולנטיין, כתוב כאן משהו."
גם אני הזדקפתי. מולי ראיתי שער שעליו היה כתוב: מחנה החצויים.
אני ומייק החלפנו מבטים.
"אתה חושב על מה שאני חושבת?" שאלתי.
הוא הנהן, ושנינו עברנו דרך השער.
ברגע שנכנסנו, נשמתי נעתקה.
היו שם בית חווה, מגרש כדורעף, שדה תותים, מה שנראה כמו אמפיתיאטרון, קבוצת ביתנים בצורת אומגה (Ω) ועוד אלפי דברים אחרים.
ראיתי נער בן גילנו שרץ לעברנו. היה לו שיער שחור ארוך יחסית ועיניים כחולות, קצת מלחיצות.
"הי." הוא אמר וחייך חיוך ענקי. "איך קוראים לכם?"
"אני מייק וזאת ולנטיין." אמר מייק.
"הי, אני גוסטב. אתם יכולים לקרוא לי גוס." הוא הושיט את ידו ללחיצה. אני ומייק לחצנו אותה בתורות.
"אה, גוס, מה זה המקום הזה?" שאלתי.
"זה מחנה החצויים." הוא אמר.
"שוב המילה הזאת." רטן מייק. "ומה זה, חצויים?"
גוס הניח את ידו על גבו של מייק. "בואו, כירון יסביר לכם."
הוא התקדם במורד הגבעה, ואני ומייק הלכנו אחריו.
בדרך עברנו ליד קבוצת ילדים, וגוס נופף להם. אני ומייק כמעט נחנקנו.
שנינו בחנו את כפות ידנו והחלפנו מבטים. לגוס, מייק ולי היתה צלקת בצורת כוכב על היד.
תגובות (4)
המשך!!!
אני במתח!!!
בפרקים הראשונים הדברים יתקדמו די לאט אז אני מנסה לעשות הרבה מתח.
אני אנסה להעלות מחר!
משביטת שמחות :(
היי! אעלה היום! אנסה!
וראית את דמות שהוספתי?