העיניים הנחושות של ילדי האלים – פרק 2

העיניים שלי נפתחות לאט לאט. אני מרגיש כאילו ישנתי נצח.
העולם מתחיל להתבהר ונעשה צלול יותר מרגע לרגע, אבל כשאני מנסה להרים את הראש, כאב חד מכה בי.
אני נשאר שוכב ככה. עם העיניים פתוחות, מסתכלות על תקרת עץ רגילה.
כל האירועים שקרו לפני שהתעלפתי חולפים במוחי, ואני מנסה לסדר אותם בסדר מסוים.
ג׳יימס, אבא, אמא אלה, נערה צעירה, זקן על גלגלים, אמא אלה.
רגע, כבר אמרתי אמא אלה. אמא אלה?!
אני קם בחדות ומצטער על כך באותה השנייה. אני בוחן את החדר בו אני נמצא.
חדר גדול עם הרבה מיטות, נראה כמו בית חולים קטן, אך הקירות שלו עשויים מעץ.
אני קם על רגליי וניגש להסתכל על עצמי במראה שנמצאת בקרבת מקום.
כאשר אני מסתכל על עצמי, אני רואה נער שונה. נער עם עיניים זוהרות ולא כבויות, נער עם חולצה ירוקה שכתוב עליה באנגלית ברורה ״Demigod camp" (מחנה של חצי אלים).
אני מגחך לעצמי, אמא אלה. איך הוא היה יכול לחשוב על דבר זה? אבל עמוק בפנים אני מרגיש את זה. זה זורם לי בדם.
אני מביט מסביבי ושומע שקט מוחלט. אף אחד לא נמצא קרוב אליי. אני מסתובב קצת ורואה דלת, אני מחליט לקחת את הסיכון.
אני הולך לכיוון הדלת ופותח אותה.
כנראה לא רעיון כל כך טוב בכל מקרה. ברגע שהדלת נפתחת עף עליי נער. פשוט כמו שזה נשמע. אני נופל על הרצפה ומקבל מכה בראש.
״אייי! מה הולך פה?״ אני צורח מתוך ייאוש. מנסה לקום על הרגליים.
לפני מגיח הנער ואני רואה שלרגליו הוא נועל נעליים בעלות כנפיים. כנפיים שבאמת זזות.
הנער בעל שיער חום קצר ועיניים חומות – דבש. הוא לובש משקפיים כחולות בעלות מסגרת שחורה.
אני מסתכל עליו מלמטה והוא עליי. לפתע, אחרי רגע של דממה מביכה, שנינו מתחילים לצחוק.
״מצטער, פשוט לא הצלחתי להשתלט קודם על הנעליים האלה.״ הוא מסביר את עצמו.
הוא עוזר לי לקום על רגליי ומושיט יד ללחוץ את ידי.
״אני הוא נויר אוגוסט, ואתה כנראה הנער החדש שכולם מדברים עליו!״ הוא אומר בהתלהבות רבה, ולוחץ את ידי.
אני לוחץ את ידו ומסתכל עליו, הוא נראה לא רע בכלל.
״אני ג׳ימין סטנוויל, אבל אתה יכול לקרוא לי ג׳ים,״ אני אומר מביט בו ״ומה זאת אומרת, מדברים עלי?״ אני שואל בחוסר הבנה.
הוא שם רגל על אחת המיטות ומנגב את הכנפיים הקטנות והלבנות שצמודות לנעליו.
בהתחלה הן מתנגדות אבל בסופו של דבר נותנות לו לנגב אותן.
אני מסתכל בחוסר אמון על מה שקורה מולי ושוכח לגמרי מהשאלה ששאלתי לפני רגע.
״היי ג׳ים. וכן, מדברים עליך. כולם. בוא רק נגיד שאתה הנושא הכי מעניין שלנו עד עכשיו,״ הוא אומר בחיוך ומניח רגל אחת על הרצפה, ומסביר תוך כדי שממשיך לנקות את הכנפיים ברגל השנייה ״כלומר, חוץ מהילדים של שלושת הגדולים שממשיכים לצוץ משום מקום, אבל בן ארטמיס, זה עוד לא קרה.״הוא אומר ומצחקק.
כאשר שתי רגליו על הרצפה הוא מתחיל לצאת מהחדר כשאני עוצר אותו.
״מה, לאן אתה הולך? אתה עוזב באמצע שיחה?״ אני שואל אותו ועוקב אחריו.
הוא מסתכל עליי ומחייך ״ תצטרף אליי, אני אראה לך את המקום ואני אלווה אותך לכירון.״ הוא אומר לי ויוצא מהחדר. אני הולך בעקבותיו.
ברגע שאנחנו יוצאים נגלה בפניי עולם שלם של טבע ולוחמה. מצד אחד נהרות ויערות ארוכים וסבוכים ומצד שני נערים וילדים נלחמים ונפגעים.
אני מסתכל על הנערים שנלחמים, כל אחד עם חרב או קשת בידו. מתאמנים כאילו חייהם תלויים בכך.
״מי זה כירון?״ אני שואל בסקרנות ומביט בנויר. הוא מתהלך לו בשלווה ובנחת בזמן שעובר לידנו נער עם הרבה כלי נשק בידיו.
יכול להיות שדמיינתי אבל הוא הסתכל ישר עליי.
״כירון הוא המנהל של המחנה, לפעמים הוא מופיע עם כסא גלגלים בעיניי בני אדם אז כנראה ראית אותו בצורה הזאת.״ הוא מסביר באדישות.
אני מסתכל עליו ובוחן אותו. רוצה לראות מתי הוא יישבר ויגיד שהוא צחק עליי. אבל לא.
״כירון הוא חצי סוס וחצי בן אדם, החלק העליון הוא של בן אדם כמובן, והחלק האחורי הוא של סוס. קוראים לו קנטאור בעולם שלנו.״ הוא מסביר אחרי שהוא מביט בי וחודר אל תוך מחשבותיי.
אני מהנהן. אני זוכר שלמדנו עליהם פעם. או לפחות אני חושב שלמדנו עליהם פעם. אני פשוט יודע מה זה, אם כמה שזה יכול להישמע מוזר.
אנחנו הולכים ועוברים ליד ביתנים עשויים אבן, שיש, זהב וכסף. כל ביתן עומד איתן בפני עצמו.
נויר נעצר ומביט על הביתנים, ביניהם מתרוצצים נערים ונערות שעסוקים בכל מיני דברים כמו לחימה בחרב או תעלולים.
״אלה הם הביתנים של האלים. אני גר בביתן הזה ביחד עם כל בני הרמס, אחים שלי.״הוא אומר ומצביע על ביתן שכנפיים קטנות מגיחות מצדדיו. הוא מחייך בגאווה כשהוא מביט בביתן הזה.
הוא מסתובב במהירות לכיווני ומבהיל אותי. ״אתה חייב להפסיק לעשות את זה״ אני מודיע לו חדר משמעית. הוא מגחך.
לפתע, הוא מצביע על ביתן שכולו ׳עטוף׳ בצמחים מטפסים. הכניסה, מוסווה ואי אפשר לראות דלת, כל הביתן מוקף באותם צמחים מטפסים שנראים זקנים אבל חזקים.
״ביתן ארטמיס. הביתן שלך. אחד הביתנים הכי מסקרנים ומשוכללים ככל הנראה.״ אומר נויר ומביט בהתפלאות על הביתן, כאילו רואה אותו פעם ראשונה.
״למה ככל הנראה?״ אני שואל מתעניין.
הביתן באמת מושך תשומת לב, ונראה מעניין.
״אתה באמת שואל?״ הוא שואל, לא מסיט את עיניו מהביתן ״אף אחד, אף פעם, לא הצליח למצוא את דלת הכניסה לביתן. אפילו ציידות ארטמיס שמבקרות מדי פעם לא ישנות שם.״ הוא אומר.
אני מחליט להתקרב אל הביתן, בצעדים רגועים. כשאני אכן עושה זאת, אני מרגיש את כל העיניים שנעוצות בי, מרגיש כאילו כל תזוזה שלי משנה.
כשאני עומד בפתח הביתן, אני בוחן כל קוץ וקוץ. העיניים שלי לא מפסיקות לחפש אחרי קצה חוט, אפילו הקטן ביותר.
והנה מצאתי.
אני רואה בליטה קטנה, כמעט לא נראית לעין בחלק מסוים של הצמחים. אני מתחיל לחטט עם הידיים ולחפש מתחת לצמחים אם מה שאני חושב הוא נכון.
אני שומע מסביבי הרבה התלחשויות, אבל לא באמת אכפת לי.
והנה מה שחיפשתי.
בתוך כל הצמחים האלה אני רואה מין מנעול כזה, אבל מנעול מיוחד שהחור שלו בצורה מוזרה, צורה של –
חץ וקשת.
אני מעביר מבט על הצוואר שלי, השרשרת עדיין שם. אני מסתכל עליה והגודל מתאים בדיוק למנעול.
אני מסתכל על השרשרת.
ארטמיס תכננה את כל זה? היא ידעה שיום אחד אני אגיע לפה והיא ידעה שאני אצליח לפתור את זה?
אני מוריד את השרשרת מהצוואר ומצמיד את החרוז למנעול.
לפתע כל של דהירה נשמע מאחוריי ושנייה לפני שאני פותח את הדלת, אני מסתובב ורואה את האיש הזקן בכיסא הגלגלים.
כירון. רק שעכשיו הוא פחות על כיסא גלגלים ויותר מחובר לחלק אחורי של סוס.
״עצור! אתה לא יודע מה יכול להיות שם! יכול להיות שארטמיס רצתה שתראה את זה רק כשתהיה מוכן!״ הוא צועק לי.
אני מגלגל עיניים. אני יודע שזה הזמן, בוודאות. אני רוצה לפתוח את הדלת, אני רוצה לגלות יותר על העבר שלי.
אני מכניס את החרוז והדלת נפתחת.