העיניים הנחושות של ילדי האלים – פרק 1

״ג׳ים, בוא לפה אני צריך עזרה״ צועק דוד שלי ג׳יימס.
טוב, אז קוראים לי ג׳ימין סטנוויל, אבל כולם קוראים לי ג׳ים. אהיה גר עם דוד שלי אחרי.. בואו נגיד אחרי חוויה משפחתית משוגעת.
אני קם מהמיטה בחוסר חשק וצועק ״חמש דקות״ לעבר ג׳יימס.
קצת נמאס לי ממנו. אתם מבינים, ג׳יימס הוא רווק ולכן כמובן שהוא צריך להתנהג כמו רווק טיפוסי, לא לעשות כלום.
אני נעמד מול המראה ובוחן את עצמי, עיניים ירוקות ושיער ג׳ינג׳י מבולגן שאף פעם אין לי כוח לסדר. הפנים שלי מלאות בנמשים קטנים. אני מגלגלת עיניים כשאני שומע משהו נופל במטבח.
אני מעביר יד אחת בשיערי ומסדר את בגדיי – גופייה שחור ומכנס קצר וירוק.
אני רץ לכיוון המטבח יחף, ורואה על הרצפה שברי זכוכית.
״מה עשית?״ אני שואל את ג׳יימס שמתחיל לטאטא את השברים בחוסר הצלחה.
״איך לעזאזל אוספים את זה?!״ הוא מתעצבן ופשוט מתיישב על כסא.
אני לוקח את המטאטא מידיו ומתחיל לנקות את השברים, נזהר לא לדרוך עליהם.
בזמן שאני מטאטא, ג׳יימס מסביר את עצמו ״ניסיתי להכין ארוחת ערב, סוף סוף הצלחתי לגרום לאיימי לצאת איתי, ועכשיו שום דבר לא יוצא לי״.
אני מתחיל לצחוק, ממשיך לטאטא את הרצפה.
אני לא צוחק בגלל שהוא מביא בחורה הביתה, מגיע לו כל הכבוד על זה אבל לבשל? להכין לבד ארוחת ערב? הוא שבר שיא חדש.
״תצחק תצחק, אבל מה אני הולך לעשות עכשיו? היא אמורה לבוא עוד שעה״ הוא מתעצבן עליי וניגש למקרר.
״תזמין אוכל, ואני בנתיים אלך לבקר את אבא, ככה אני לא אפריע לכם״ אני מציע וזורק את שברי הזכוכית לפח.
״באמת? אתה תעשה את זה בשבילי?״ אומר ג׳יימס ואני מהנהן אליו ומחייך.
״אחיין יקר שלי!״ הוא בא ומנשק לי את המצח, כמו שנהג לעשות כשהייתי קטן והייתי עוזר לו במשהו.
״בסדר בסדר אל תהיה נחמד פתאום, אני זזתי עוד חמש דקות הולך״ אני מודיע והולך לחדר שלי.
בדרך אני משחק עם העגיל הכסוף שיש לי באוזן שמאל. אני זוכר שאת העגיל עשיתי לפני שנה, אחרי שעשיתי טובה לג׳יימס והוא אמר שאני יכול ללכת לעשות סוף סוף את העגיל שרציתי הרבה זמן.
אני נכנס לחדר ונועל את נעלי הוואנס הכחולות שלי, והיחידות שלי.
אני שם את הז׳קט הירוק שלי ולוקח מפתח.
אני עובר שוב ליד המראה לפני שאני יוצא, בודק שהשרשרת שלי במקום.
השרשרת היא שרשרת כסופה ועליה חרוז של חץ וקשת. שרשרת שלפי אבי, אריק סטנוויל, הייתה של אמי.
מעולם לא הכרתי את אמי, היא עזבה כשנולדתי.
אבל את אבי הכרתי, הכרתי טוב. אבי לימד אותי מגיל צעיר שכדי לשרוד אני צריך להיות קשוח ולהתמודד עם כל כאב. הוא לימד אותי גם לא לחשוף לאף אחד מי אני ומה הסודות שלי, וכך אני פועל מגיל קטן.
אבי נהג בי ביד קשה יחסית כשהייתי קטן. היו פעמים בהם היה מתעלל בי.
אבל זה היה רק כדי שאני אהיה יותר חזק.
יום אחד באו ולקחו אותו לבית משוגעים, אני לא יודע למה אבל לפעמים אני בא לבקר אותו.
אני יוצא מהחדר וטורק את הדלת. לפני שג׳יימס שם לב, אני יוצא מהבית.
אני נועל את הדלת ומתחיל ללכת לכיוון בית המשוגעים.
הכל נראה לי שונה פתאום, השכונה, העצים, האנשים.
למרות שהיום יום רגיל לגמרי. אני חושב.
בית המשוגעים לא רחוק מהבית שלנו, ואני הולך מהר, ככה שאני מגיע אליו מהר.
אני נכנס בדלת המתכת וברגע שהפקידה רואה אותי היא נותנת לי אישור מעבר.
הם מכירים אותי פה כבר לא מעט זמן, ומכירים את הסיפור.
״הוא יחכה לך בחדר הפגישות״ היא מודיעה לי ואני מהנהן.
אני מתהלך לעבר חדר הפגישות, חדר רגיל, רק שהוא בלי חלונות, ונראה קצת קריפי.
אני נכנס דרך הדלת ואני רואה גבר יושב על כסא וראשו בין שתי ידיו.
שיערו ג׳ינג׳י ועיניו חומות כהות, הוא מביט בי ומחייך אליי.
אני מתיישב על כסא המתכת עם פנים חסרות הבעות. שום רגש לא נגלה אליו.
בדיוק כמו שהוא לימד אותי.
״איך אתה פה?״ אני שואל, כמו בכל פעם. התשובה כבר ידועה מראש.
״לא משהו״ הוא עונה ומסתכל עליי, בוחן כל תנועה שלי. כמו חיית טרף על המזון שלה.
״אני צריך לספר לך משהו, משהו חשוב,״ מודיע אבי ומקרב את פניו לפניי. ״אל תתחרפן כשאני אגיד לך את זה, אבל הגיע הזמן שתדע״.
אני מרים גבה. מופתע. למרות שזאת יכולה להיות עוד אחת מהתחבולות שלו להתקרב אליי, אני מקשיב בתשומת לב.
״אני יודע שאתה תחשוב שאני משוגע אבל אני לא״ הוא אומר ברוגע, אני נשען לאחור בכסא ומשלב ידיים.
״אז תספר ואז אני אגיד לך מה אני חושב״ אני אומר לו בקשיחות ומביט בו.
אני רואה דמעות בעיניו, אבל הוא לא בוכה.
״זה לגבי אמא שלך. הגיע הזמן שתדע מי היא״ הוא אומר.
אני מסתכל עליו לא מבין. תמיד שאלתי אותו מי היא והתעניינתי, למה דווקא עכשיו הוא כן רוצה להגיד לי?
״אני לא רוצה שתתחרפן. אבל.. אמא שלך אלה״ הוא אומר ונראה רגוע פתאום.
אחרי שתיקה ארוכה, אני מתפקע מצחוק.
אבי מרים את ראשו ומסתכל עליי.
אני ממשיך לצחוק ומוחא כפיים ״כל הכבוד, לשנייה חשבתי שאתה הולך לספר לי ברצינות מי זאת,״ אני מתיישב בצורה נוחה יותר על הכסא שלי ״הצלחת לעבוד עליי״.
״אני לא צוחק איתך! אני רציני!״ הוא מתחיל לצעוק אבל לא להתעצבן, אלא במטרה שאני אקלוט.
״כן, אז מי זאת האלה הזאת?״ אני אומר ומנגב דמעה שירדה לי מרוב צחוק.
״ארטמיס״ הוא אומר, ובזמן שאני צוחק אני שומע בום.
קיר המתכת לידנו נשבר. אבא שלי קם על רגליו וצועק לסוהרים שיוציאו אותנו.
אני מסתכל על היצור המוזר ששבר את הקיר.
הוא נראה כמו חצי אדם וחצי שור. בדיוק כמו התמונה שתלויה לנו על הקיר בבית.
אני מסתכל עליו, מבולבל.
הוא בוחן אותי ומריח את האוויר.
עיניו החומות מתמקדות בי ואני נסוג לאחור כאשר הוא עוקב אחריי.
אני נתקל בקיר המתכת ומבין שהלך עליי.
אני מסתכל לצד ורואה את אבי נאבק עם הדלת.
המפלץ מתקרב אליי ואני מסתכל עליו, עוקב אחרי התנועות שלו.
לפתע עיניו נפערות, וחרב עוברת דרך גבו אל בטנו.
הוא מתפוגג באוויר.
הלב שלי דופק מהר ואני מסתכל על נערה צעירה, נראית בערך בגיל שלי.
השיער שלה צהבהב – חום קצר והעיניים זהובות.
היא יותר נמוכה ממני, ושזופה.
היא מסתכלת עליי ובוחנת אותי.
״אתה חצוי?״ היא שואלת אותי ואני מרים גבה.
אבי מפסיק להתעסק עם הדלת וניגש אליה.
״כן, הוא כן! ובדיוק כשאמרתי לו את זה הופיע היצור הזה״ הוא אומר לה בלחץ.
היא מסתכלת עליי ומרימה גבה.
״אתה צריך לבוא איתי״ היא אומרת ולפתע אני רואה את המכונית שמאחוריה, בה יושב איש זקן עם זקן ארוך.
לפתע הוא פותח את דלת המכונית ומסמן לילדה לבוא אליו.
היא עוזרת לו לצאת מהמכונית, ואני רואה שהוא בכיסא גלגלים.
היא מגלגלת אותו ככה שהוא יושב מולי.
הוא מביט עליי מלמטה ובוחן אותי, לאחר שנייה מעביר את עיניו לאבי ושואל ״מי ההורה האולימפי שלו?״
אבי בולע רוק ואומר ״ארטמיס״.
האיש מחליף מבטים עם הילדה והם מתחילים לצחוק.
אני מחייך ומסתכל על אבי ״אמרתי לך שאתה משוגע״.
״זה לא שהוא משוגע, נער צעיר. פשוט לארטמיס לא יכולים להיות ילדים״ אומר האיש הזקן.
״יש לך אכן ריח של חצי אל אבל זה לא הגיוני שארטמיס תהיה אימך״ הוא מסביר ״ארטמיס היא אלה בתולה, שלא הביאה מעולם ילדים ואף נשבעה על כך״ הוא אומר.
אבי מניד בראשו לשלילה ״אז מה אתם חושבים שהוא? המצאה שלי לבד?״ הוא שואל בצחוק ומצביע עליי.
אני מתחיל להיות מבולבל, הראש מסתחרר לי.
האיש הזקן מסתכל עליי ובוחן את הפנים שלי עד שמגיע לצוואר שלי, שם תלויה השרשרת שקיבלתי מאמי.
חץ וקשת. ארטמיס היא אלת הציד.
אני נצמד לקיר ונופל.
אני מקבל מכה חזקה בראש ולא שומע צלול.
אני שומע את האיש הזקן מתגלגל אליי ואני רואה שחור.
״הוא צריך לבוא איתנו, עכשיו״ הוא אומר.
אני מאבד את ההכרה.