הסיפור שלי , שלצערי עדיין אין לו שם…

זה היה ערב שליו, כאשר נערה חיוורת עור, וכחושה רצה ביער במהירות. בשולי היער היה סלע ענק, ועליו, נראתה אות, שלרגע הבליחה, ואז נעלמה. הנערה הביטה בעינייה הכהות לימין ולשמאל, והניחה ידה על האות, לפתע בערה האות באור אדום, וחשפה את צורתה האמתית: δ
ולאחר מכן, אות אחר אות, נחשפה המילה: δράκων שפירושה ביוונית, דרקון, הסלע חרק ונפתח בו פתח רחב, הילדה נכנסה לתוכו, והסדק נסגר, כאילו לא נפער מעולם. הנערה נעמדה ועצרה את נשימתה, היא עמדה במרכזו של אולם ענקי; הקירות היו מכוסים תבליטים ביוונית, ובמרכז היה קן עצום, ובו ביצה, לבנה בגודל כף ידה הפרושה, הביצה היתה שקופה, ומעוטרת בדוגמאות אדומות, ובתוכה, נראו כל פרט ופרט בגופו של הגוזל. הנערה פסעה בצעדים רחבים בחדר, והתבוננה בגוזל. דרקון לידי קטן שזקוק רק לחום של ידה כדי לקום לתחיה, יושב כאן. אבות אבותיה, חשבו שהביצה ריקה, אך הגוזל היה בתרדמת. היא הושיטה את ידה לגעת בביצה, וליבה פעם, היא הבינה שמהצעד הזה אין דרך חזרה, היא נעצרה, וקראה את הכתובות על הקיר: "האמונה אומרת, שביצה זאת, כושפה בידי כשפים החזקים מכשפי האלים, נאמר, שמרגע שיניח צאצא האלים את ידו על הביצה יהיה הוא קשור לגוזל, לעולם ועד, בקשר יחודי, שיעניק שלאחד, תחושות דרקון, ולשני יכולות כדיבור וחשיבה. רק חבל שביצה זאת ריקה." הנערה חייכה ואמרה: "היא אינה ריקה, והיא שלי." היא הסתובבה לכיוון הביצה והניחה עליה את יד. הביצה זהרה באור אדום, והנערה צרחה, על ידה נראה סימן האות: δ שזהרה בעור אדום, ושרפה והציקה לה, ואז דעך האור, ואיתו הכאב. הביצה החלה לזוז, ולהשמיע ציוצים, ולפתע נסדקה, ומתוכה יצא דרקון לידי באורך כף ידה, שצייץ, אך לא זז, ואז, לפתע נפתחה באישיותה חלקה חדשה, ומשם בקעו הציוצים, היא התמקדה באות חלקה ואמרה במוחה: "שלום קטנטן." היא ערסלה אותו בכיס מעילה, ושמעה אותו מגרגר כחתלתול. רועדת מהתרגשות יצאה מהמערה, ולחשה לרוח, ולדרקון שאיתה: "הצלחתי".