הסיפור שאין לו שם, פרק שני.

היא רצה לחשכת היער ועיניה דומעות בהתרגשות, היא ניגשה לחלקת עצים, ונכנסה לחומה הצפופה, שבפנים היתה קרחת יער, היה זה מקום מושלם לגידול דרקון. שטח נרחב, קרבה לקצביה, ועדרי בר של חיות שונות, מושלם. היא נשכבה על האדמה וצחקה. הדרקון הקטן זחל מכיסה והחל לכרסם את אצבעותיה. \"אתה מתחיל לגדל שיניים?\" שאלה, בקולה ובמוחה. הדרקון צייץ, כמאשר את דבריה. \"מעיין מתי ילמד לדבר.\" שאלה. אך הוא רק הביט בה בעיניו האדומות, שנראו כעיניי חתול. היא הניחה אותו על האדמה, והחלה לגלף. כשסיימה, היא החזיקה טבעת, שאותה היא ציפתה בשרף גמיש. אך קודם חרטה בו חריטות מסולסלות שונות. היא הגישה לו את הנשכן. אך הוא רק הביט בו בעיניים חתוליות וחכמות. \"אתה אמור לנשוך את זה!\" אמרה במוחה, אך הדרקון לא נע. בלית ברירה, היא נשכה בשרף, והגישה לדרקון, שפתאום זינק עליו ונשך אותו בחדווה. \"רררררר\" גרגר הדרקון. \"אתה רעב מה?\" היא נחתה על האדמה בקול חבטה עמום, ואמרה: \"הגיע הזמן למבצע קטן. \" היא נעמדה שפופה לצד הקצביה. היא נקשה באצבעותיה, והאדמה ביעבע, וממנה יצא אישה . \"את יודעת מה לעשות.\" האישה נכנסה, ויצאה עם שקית נייר, ובה עשר רצועות בשר מיובש. היא הבליחה והתפוגגה, והנערה אמרה: \"כישרון קטן שירשתי מאבא שלי, אל המתים.\" היא הביטה בדרקון ואמרה: \"שמי דניאל, דרך אגב.\" הדרקון נרדם, והיא שמעה את נשימותיו הקטנות בכיסה. \"נאכל מחר.\" היא חזרת לקרח היער, ובנתה קן קטן מענפים ועלים. היא הניחה את הדרקון הקטן בקן, ונרדמה. כשבליבה חששות רבים. לפתע נזכרה, ונקשה באצבעותיה. האדמה ביעבעה ואדם חסון בקע ממנה. \"שמור על המחנה.\" פקדה. הוא הביט בה בעיניים חלולות. והנהן. היא נרדמה, מודעת שאיש חלול העיניים שומר עליה ושקעה בטרנס עמוק.