הסיפור ה – 800 שלי – הדרך אל הדרקון הוולשי – פרק 18

"טום" אמר הקנטאור ודהר לעברו. הוא טפח על כתפו "נהדר."
"אתה קנטאור" ציין טום את המובן מאליו.
הקנטאור גיחך קצת "כן" הוא אמר "ואני מבין שאתה לא זוכר את המחנה או אותי בכלל."
"אפילו לא קצת" הודה טום.
"זה בסדר" אמר הקנטאור "אז בשבילך ובשביל החדש שלנו, אני כירון, מנהל הפעילויות כאן."
"אני אנדרו" מיהר אנדרו לומר.
"נעים לפגוש אותך אנדרו, מה, מה שם המשפחה?" שאל כירון.
"וגה" אמר אנדרו.
כירון בחן אותו.
"האם יש לך קשר כלשהו לאמיל וגה?" שאל אותו כירון.
"אמיל וגה היה אבא שלי" אמר אנדרו. הטון שלו חשף את העובדה שהוא ממש לא רוצה לדבר על זה.
"ואמא שלך קארין" אמר כירון.
"נכון" אמר אנדרו. טום היה משוכנע שאנדרו יהיה בשוק, אבל מסתבר שזה לא הזיז לו.
"מה איתם?" שאל אנדרו.
"בואי איתי, אנחנו נדבר" אמר כירון.
"ומה איתי?" שאל טום. הוא התחרט בו ברגע ששאל. הוא בטח נשמע קצת כמו קנטרן וטיפש שרק רוצה תשומת לב. הוא קיווה שהוא באמת לא כזה. אולי זאת הסיבה שגנבו לו את הזיכרון? שילמד קצת ענווה. כנראה שלא.
"אתה יודע איפה אתה, תלך לחלק הפולני של המחנה, תעלה לקומה השישית, תחזור לבית שלך. אתה תראה את כל החפצים הישנים שלך. כולם בוודאות ישמחו" אמר כירון.
"בסדר" נכנע טום.
כירון הניח את ידו על השכם של אנדרו והם הלכו ביחד חזרה לבניין בית הספר.
טום צעד באיטיות לעבר הבניין.
היו שם דגלים רבים. מימין לשמאל: יוון, איטליה, ארצות הברית, בריטניה, פולין, צרפת, בולגריה, גרמניה, ישראל, נורבגיה, ספרד, יפן, קנדה, ארגנטינה, אוסטרליה, ברזיל, סין ודרום אפריקה.
הוא הלך לחלק החמישי שמולו התנוסס הדגל הפולני, פס לבן ופס אדום. הוא נכנס ברגליים רועדות למבואה.
היו שם שלוש ספות עור אדומות עם שולחן קפה וטלוויזיה מולן.
היה שם ארגז מלא בכלי נשק מחלידים או נוצצים מזהב.
החדר היה ריק מילדים משום מה.
ליד הקיר הייתה מעלית.
טום הלך אליה. המספרים סודרו שם על פי הסדר. הוא לחץ על כפתור מספר 6.
המעלית נרעדה בדרך. הדלת שלה הייתה שקופה כך שטום היה יכול להציץ בחדרי החצויים. המהירות של המעלית הייתה מהירה מידי בשביל שיספיק לזהות וכבר הדלתות נפתחו וצלצול פעמון נשמע.
הוא צעד החוצה אל עבר חדר צבוע בלבן. בצד עמדו חדרונים קטנים שככל הנראה היו חדרי שינה. הייתה שם מרפסת שטום לא ראה מחזית הבניין. הוא ראה על הרצפה שריון מפורק ממורק. הוא יצא אל המרפסת וראה את מחזה העיר – אדמות שבהם דוכני ממכר, בתי מגורים. אנשים רבים צעדו ברחובות, בדרך כנראה לעבודה. למטה ראה אמפיתיאטרון שבו קבוצת נערים התאמנו ככל הנראה על הצגה שתעלה בקרוב. על המדשאה הקרובה ראה בניין שמעלה עשן והוא היה בצורת רכבת, כך שטום ניחש שהוא הנפחייה.
הוא זיהה גם זירה נוספת שככל הנראה הייתה ללחימה בחרב אך לה היה גג כך שלא היה ניתן לראות מה שמתרחש בפנים.
הוא הביט לשני הצדדים וראה נער בלונדיני כמוהו שוכב על הערסל וקורא ספר. לא היה נראה שהוא מבחין בו. טום ראה שהוא במרחק של ארבעה מרפסות ממנו, כך שכנראה היה מנורבגיה. טום נכנס חזרה לחדר אתנה הפולני ואז איתר את הדלת שמעבירה אותו הלאה, לצד הצרפתי, משם לבולגריה ולגרמניה ואז לנורבגיה. כל החדרים היו ריקים, מה שרימז על כך שכולם עסוקים או ישנים.
הוא יצא למרפסת.
"שלום" אמר טום.
הילד הסיט את מבטו מהספר ואז פער את עיניו.
"טום!" קרא הילד.
"שלום" אמר טום.
"אז זה נכון" הוא אמר "מחקו לך את הזיכרון."
"כן" אמר טום בשקט.
"אז נעים להכיר אותך" הוא אמר בקריצה "אני אוון."