הסיפור החדש – פרק 3

בארוחת הבוקר ישבתי בשולחן הרמס, שהם הביתן המארח.
כן, אמרתי הרמס. האל ההוא עם הכנפיים על הנעליים במיתולוגיה היוונית, מכירים? אז כן, הוא.
כל המחנה הזה היה מחנה שהוקדש לאלים היוונים- זאוס, הרה, פוסידון, כל אלה שאתם מכירים מהמיתוסים. כל אל קיבל ביתן שאפיין אותו, ככה לדוגמא ביתן פוסידון היה עשוי מאבני גרניט וצדפות היו נעוצות בחלקים שונים שלו. אה, והוא הריח כמו מי מלח.
ומי גר שם? הילדים של פוסידון.
כן, בכל ביתן גרו הילדים של האל שהביתן היה מקודש לו, הביתנים היחידים שהיו ריקים הם ביתנים מספר אחת ושתיים: זאוס והרה. הרה היא אלת הנישואין, אז די צפוי שהיא לא תסתובב ותנהל רומנים עם בני התמותה. וזאוס היה האל הכי חזק, כולם פחדו מהילדים שלו ואף ילד שלו לא הגיע למחנה כבר הרבה זמן, ככה הבנתי.
כל המחנה הזה נועד לדבר אחד: לאמן את החצויים היוונים. לאמן אותם ולהפוך אותם לגיבורים שיוכלו להציל את המצב בבוא הזמן.
ישבתי ואכלתי את הצנים שלי והעפתי מבט אל ג'ייק, שישב בשולחן עם עוד עשרה חניכים בערך, בחורף אנחנו פחות, במחנה. בדרך כלל אין פה כמעט אף אחד בחורף, באביב מגיעים כמה חניכים ובקיץ מגיעים כולם. בעיקר חניכים חדשים.
עכשיו, קצת לפני סוף האביב, היינו די מעט חניכים. כמה חניכים בשולחן של ביתן הרמס, שלושה חניכים שישבו בשולחן ארס, ועוד שניים בשולחן הפייסטוס. עשרה חניכים ישבו בשולחן של האלים הזוטרים ופטפטו ביניהם.
האלים הזוטרים היו כל האלים שהיו פחות חשובים משניים-עשר האלים האולימפיים המפורסמים: זאוס, הרה, פוסידון, אתנה, כל אלו. גם האדס, שלא נחשב אל אולימפי אבל גם לא זוטר, קיבל ביתן משלו לילדים שלו.
וכל שאר האלים? בשביל הילדים שלהם יש ביתן אחד. ושולחן אחד.
למען האמת, זה היה עצוב. כלומר, למה לא לבנות ביתן לכל אל? מצד שני, עד לפני שנה חיו כל החניכים של האלים הזוטרים במרתף של ביתן הרמס. אז… זה שיפור, גם אם הוא לא גדול במיוחד.
בכל מקרה, ג'ייק ישב בשולחן עם הזוטרים, הוא גם היה כזה. זוטר. ג'ייק היה הילד היחיד של הקטה, אלת הקסם. ולמען האמת, הוא היה דומה מאוד לבני הרמס: הוא היה חייכן, קצת משוגע, מצחיק ושובב. השיער שלו היה בצבע חום-דבש והעיניים הירוקות שלו נצצו כשהייתה לו תוכנית מרושעת.
חייכתי כשנזכרתי שרק בשבוע שעבר הוא השתמש בכוחות שלו כדי להפוך את כל התיקים של שאר החניכים הזוטרים לבלתי נראים. הילדים המסכנים חשבו שגנבו להם את הדברים.
עכשיו הוא ישב ופטפט עם כולם.
אחרי הארוחה חזרתי לחדר שלי כדי לנוח לפני שאצטרף אל ג'ייק ושאר הזוטרים בבנייה. הבניה הייתה הפרויקט החדש של המחנה: בני אתנה תכננו בקיץ שעבר תוכניות מרשימות לאולם ספורט משוכלל שיהיה מלא בכל מיני דברים: ממזרונים להתעמלות קרקע דרך הליכונים ומשקולות ועד טבעות שתלויות מהאוויר שאפשר להתנדנד מהם.
אתם יודעים, אלו שהעמדתם פנים בכיתה א' וב' שאתם טרזן או משהו? כן, אלו.
שכבתי בחדר ועצמתי עיניים, חשבתי לעצמי שאוכל להשלים קצת שעות שינה שחסרו לי במהלך הלילה, אלא שבדיוק אז ג'ייק נכנס לחדר עם התוכניות וחיוך מאושר.
"אתה לא דופק אף פעם?" שאלתי והעפתי בו מבט נוזף.
הוא משך בכתף.
"תגידי תודה שזה אני ולא כירון, הוא רצה לבוא לדבר איתך,"
הרמתי גבה בהפתעה.
"מה, אל תעשי לי את המבט הזה, כל אחד היה יכול לראות שלא ישנת מספיק בלילה," הוא התגונן.
"אתה רומז שאני נראית זוועה?" שאלתי בשעשוע קל.
"לא, אני רומז שאת צריכה לישון יותר,"
"כאילו שאני שולטת בזה," מלמלתי ואז הוספתי: "אז מה אתה רוצה, ג'ייק?"
"אה, פיטר והחבר'ה כבר בדרך לאולם, חשבנו שאם נעבוד מוקדם נגמור מוקדם," ג'ייק בדק משהו בתוכניות וחזר להביט בי.
הבטתי בו במבט מבולבל.
"נו?"
"נו מה?" שאלתי.
"נו, בואי כבר," הוא אמר. "אל תהיי עצלנית,"
"אני לא עצלנית, אני פשוט לא מבינה מה הלחץ לבנות את האולם הזה כמה שיותר מהר,"
"כי זה יהיה כיף, בסדר?" הוא אמר והוסיף בחיוך: "זה שאת עצלנית ותשבי בצד-"
"אני לא אשב בצד," התנגדתי.
"אנחנו עוד נראה בקשר לזה," הוא הכריז.
"מה שתגיד," הנדתי בראשי, כאילו אין לי כוח להתווכח איתו ונעמדתי.
"מעולה!" הוא חייך. "אז בואי נזוז,"
"איזו ברירה בדיוק יש לי?"
"אז זהו, אין לך ברירה!" הוא אמר.
פרצתי בצחוק קל כשהוא רץ במהירות אל עבר הבניין שהתעתד להיות אולם הספורט ומיהרתי להדביק אותו.
"ג'ייק! אליסון!" נער בן שמונה עשרה עמד בכניסה לבניין וחייך אלינו. "חיכינו לכם,"
"היי פיטר," ג'ייק חייך והם החליפו כיפים.
"אני רואה שהצלחת לגרור את אליסון,"
"יאפ,"
"אף אחד לא גרר אותי, באתי מרצוני," אמרתי בתסכול. שני אלו יחד היו כמו ילדים קטנים, כבר ידעתי שאני הולכת לסבול הקנטות כל עוד אעבוד איתם.
"כן, כן," ג'ייק נופף בידו בביטול ואז חייך אל התוכניות. "קדימה לעבודה!"