הסיפור החדש – פרק 2

"רובין אויגמל!" נשמעה הצרחה של המורה שלי להיסטוריה.
הרמתי מבט עייף מהשולחן.
"אתה מקשיב?" היא שאלה.
"כן," אמרתי.
"אז תחזור על המשפט האחרון שאמרתי," היא אמרה לי.
"אתה מקשיב," עניתי לה.
"אתה רוצה לשחק איתי משחקים?" היא שאלה אותי בכעס.
"לא," עניתי.
"אז למה אתה מתחצף?"
"שאלת שאלה ואני עניתי," מלמלתי, אבל ידעתי שזה רק יכעיס אותה יותר.
"זאת האזהרה האחרונה לשיעור הזה," היא איימה עלי.
"בסדר," מלמלתי.
לא היה ממש אכפת לי מהיסטוריה.
למען האמת, גם מבית ספר לא.
ככה זה כשאתה בעייתי. ברגע שהגעתי לכיתה א' החליטו שיש לי יותר מידי שמחת חיים, והם החליטו שאני זז יתר על המידה, מדבר יותר מידי ולא מסוגל להתרכז.
מורים שאפילו לא ראו אותי לפני כן טענו ש"יש לי פנים של מפריען", עם גבות מקומרות, עיניים כחולות נוצצות, שיער קצר בלונדיני. מעין פנים של עושה צרות, ולכן הן סימנו אותי.
הם כל הזמן שלחו מכתב לדוד שלי שאני מוכרח לקחת כדורים, כי ההתנהגות שלי פשוט: "בלתי נסבלת. רובין לא מאפשר למידה תקינה בכיתה."
זה לא ממש עניין אותי.
מה שכמה מורות אמרו לא ממש עניין אותי.
באופן כללי, מלבד בית הספר, לא היו לי שום טענות אחרות.
בכל יום הייתי הולך לפארק עם חברים ומטפס על המתח. הייתי מכור לזה.
עד שקניתי כפפות, היו לי יבלות אינסופיות בידיים מרוב תרגילי אקרובאטיקה.
דוד שלי אמר שיום יבוא ואני אייצג בכבוד את המולדת באולימפיאדה.
שמעתי את זה כבר באוזניים שלי: "והנה על הפודיום עולה רובין אויגמל, התקווה האסטונית למדליה."
אסטוניה מעולם לא זכתה עוד במדליה בהתעמלות מכשירים, כלומר, היה לי לאן לשאוף, אבל ידעתי גם שזה לא יהיה קל.
הדוד שלי כמובן עודד אותי להצליח, אבל שנינו ידענו שבלי אימונים מקצועיים אני לא אצליח, ולא היה לנו איך לממן אימונים מקצועיים.
אפילו לפני שדוד שלי אימץ אותי לא היה לו כסף, או ככה לפחות גיליתי. הוא מעולם לא אמר לי את זה.
הוא אף פעם לא הסתכל עלי ואמר לי:"רובין, היום לא אוכלים במסעדה כי אין לי כסף לזה."
הוא תמיד רצה לקחת אותי למסעדה, אבל אני תמיד שיקרתי לו שאני לא רעב. הוא ידע שאני משקר, אבל זה רק בגלל שפשוט ידעתי שאני לא יכול להתפנק.
יכולתי להריח מתי יש לו כסף ומתי אין לו, ולא התכוונתי לגרום לכך שהוא יעבור לגור ברחוב רק בגלל גחמה שלי.
בנוסף, היה לי חוש מיוחד לגלות דברים שלא הייתי אמור לגלות אותם.
לא היה מנעול אחד שהיווה אתגר בשבילי. רק משחק קצר והם היו מתפרקים לי בידיים. לא יכולתי להסביר את זה, פשוט זה היה בדם שלי.
ככה גיליתי על הבעיות של הדוד שלי, ובגלל שידעתי שהוא יכעס אם הוא ישמע שגיליתי את זה, שיקרתי לו.
ניסיתי לעזור לו בלי שהוא ידע.
ניסיתי לעבוד בעבודות כלשהן ולהחביא את הכסף שהרווחתי בארנק, אבל נער בן חמש עשרה הוא לא בדיוק כוח עבודה יעיל כל כך, מסתבר.
אף אחד לא רצה להעסיק את רובין – הנער עם הפרעות הקשב שלא מסוגל לשלוט בעצמו.
ניסיתי להשתמש ביכולת שלי לפרוץ מנעולים בתור פורץ מנעולים, אבל כולם שם תהו מה יש לנער בן חמש עשרה שהוא רוצה לפרוץ דלתות של אנשים. זה עורר חשד.
כן.
הייתי ילד חשוד.
כמעט תמיד.
לא משנה מה קרה – אני הייתי אשם. הראשון שהשם שלו עלה בכל פעם, גם אם זה היה לגמרי לא הגיוני.
ושלא תבינו אותי לא נכון – זה הפריע לי.
אני לא ממש גאה בזה, אבל היו לי התקפי חרדה. כשמשהו הלחיץ אותי או הבהיל אותי יותר מידי, אני פשוט השתתקתי בכל הגוף שלי, נפלתי אל הרצפה בישיבה ואז פשוט הייתי מתקפל, מצמיד ידיים לראש ומקרב אותו לברכיים קדימה ואחורה שוב ושוב. לחץ.
ידעתי שאני חולה נפש. התייחסתי לעצמי כאילו אני חולה נפש.
שנאתי את עצמי בגלל זה.
זה לא היה פשוט, להרגיש כאילו שאני לא שווה את זה, כאילו שאף אחד לא יודע להעריך אותי, רק לומר כמה שאני נזק, ועוד יותר מזה: לדעת שאני חולה נפש.
כמות הכדורים נגד דיכאון ונגד חרדה היו גדולים אפילו יותר מהכדורים שהייתי צריך לקחת בשביל הריכוז.
אחרי כל כדור שלקחתי הייתי מרגיש כמו רובוט כלשהו, חסר נשמה או רגשות, חסר שמחת חיים או כל מחשבה חיובית.
במחשבה לאחור – העובדה שלא התאבדתי באותה תקופה היא נס.
אני מניח שמה ששמר אותי בחיים הייתה המחשבה על כך שעוד יבוא יום יותר טוב. אופטימיות שכזאת. משהו לקוות לו.
כמו חלון קטן שממנו רואים ציפור מתוך תא בית הכלא האפור המונוטוני, המשעמם והמדכא בו נאלצתי לחיות.
זה לא היה קל, אבל ידעתי שמשהו יבוא.
לא טעיתי.