הנקמה השלישית פרק תשע

סרטן מכוער וענקי. זאת בדיחה, נכון? אולי אתם חושבים שזה מצחיק, אבל לא. זאת היתה מפלצת שיכולה לבלוע אותי בביס ואחרי שנים לעכל אותי ולהקיא את השאריות.
אולי אתם חושבים שיהיה מגניב להילחם וכל זה, אבל זה לא. זה מפחיד. הפחד למות, מי שלא מפחד ממנו כבר מזמן בשאול.
כל זה עבר לי בראש בזמן שזגזגתי בין המחושים של היצור, חותכת אותם על ימין ועל שמאל. אם אחד מהם יתפוס אותי, זה יהיה הסוף.
"אש יוונית!" צעקה ארין. "אנבת' סיפרה לי פעם שהם השתמשו באש יוונית כדי לנצח את היצור הזה!"
"יש פה בכלל אש יוונית?" צעקתי בחזרה.
"אני חושב שיש כמה באורווה." צעק טימי.
באורווה? או-קיי…
השרימפזילה צווח באושר. אפילו לא שמתי לב שאחד ממחושיו נכרך סביב גופי, והתפתלות שלי רק גרמה לו להחזיק בי חזק יותר.
"ליסה!" צעק אנדי. הוא שיסף מחושים וניסה להגיע אלי, אבל הצלחתי רק להציע על משהו מתחתי.
"החרב שלי…" נאנקתי. "תביא לי אותה ורד לאורווה."
"אבל…" הוא נאנח. הוא התחמק מכמה מחושים, תפס את החרב וזרק לי אותה. היא כמעט נפלה לי, אבל הצלחתי להחזיק אותה. אנדי ירד לאורווה.
"בסדר, שרימפס ענקי, נסה אותי." הצלחתי לחתוך את המחוש שאחז בי, אבל נפלתי על ברכי והצטעקתי מכאב. שדה הראייה שלי האדים.
"ליסה." אנדי גרר אותי מחוץ לטווח המחושים ושנינו התרסקנו ליד המעקה. ראייתי הצטללה במקצת.
"הבאת את האש היוונית?" שאלתי.
הוא ניער כמה בקבוקונים זוהרים שהחזיק. "כן, אבל קודם אנחנו חייבים להחזיר אותו לים. אם נגרום לפיצוץ כאן בטוח נגיע לשאול."
הנהנתי. יש רק דרך אחת לגרום לסקולופנדרה (זאת מילה ארוכה) לחזור לים.
קמתי ברגליים רועדות, מתעלמת מהכאב בברכי. "לנטוש את הספינה!" צעקתי. תמיד רציתי להגיד את זה, אבל מעולם לא חלמתי שבאמת אצטרך לנטוש את הספינה.
ארין הבינה ראשונה. היא קפצה לים, אנדי אחריה, טימי, קייטי, ריי, ג'ון ואני.
"מעולם לא סבלתי אתכם!" צעק טימי.
"אל תדאג, אף אחד לא השתגע עליך!" צעקתי.
נחתנו במים. כנראה ג'ון ריכך את הנפילה בגלל שהיא היתה אמורה להיות קשה יותר, אבל בכל זאת השניים שלי קרקשו.
שחינו כדי להתרחק קצת מהספינה, שהתקרבה אלינו יותר מדי.
משום מה, מחלת הים שלי גברה יותר במים. הרגשתי שאני עומדת להקיא ונפתח יותר מדי פער ביני ובין כולם.
"ליסה!" שמעתי את ג'ון צועק. זרם מים סחף אותי לכולם.
רציתי להגיד תודה, אבל אם הייתי פותחת את הפה הייתי מקיאה.
הים הפך שקט לרגע. אנדי החזיק אותי כדי שלא אתבע, והסקולופנדרה קפצה למים וגל ענקי סחף אותנו לאחור.
ירקתי מי ים וסימנתי לאנדי. "חכה רגע."
נתנו ליצור להתקרב, מתקרבים אליו עם כל גל שיצר.
עשרה מטרים, שבעה מטרים, חמישה מטרים…
"עכשיו!" צעקתי.
אנדי זרק את האש היוונית, שנייה לפני שהיינו בטווח המחושים של היצור. הסקולופנדרה בלע את הבקבוקונים כמו שהוא תכנן לבלוע אותנו.
לרגע, לא קרה כלום, אבל אז מפיו יצא עשן ירוק, ופיצוץ ענקי קרע את הים והשליך אותי באוויר בגובה כזה שלא יבייש מטוסים.
הבר האחרון שאני זוכרת לפני שהתעלפתי זה את הסקולופנדרה (או מה שנשאר ממנו) שוקע בים ומתפוגג.

כשפקחתי את עיני ראיתי שאני נמצאת בשדה ענקי, ומסביבי אין אף אחד פרט לסוס מפואר שפרוותו בצבע דבש. הוא בטש בקרקע בעצבנות כאילו אומר, באמת תודה שהתעוררת סוף-סוף.
"אני בטח בשאול." מלמלתי, למרות שידעתי שבשאול אין אור שמש, או סוסים.
את עוד לא מתה, ליסה. שמעתי קול חלול ועצוב של גבר. רציתי שתדעי שאת צריכה להיזהר. יש במחנה החצויים מרגל, והוא עלול להרוס את מסע החיפושים שלכם.
השתנקתי. זיהיתי את הקול הזה, אבל זה בכל זאת לא היה הגיוני.
"אבא?" לחשתי. "זה אתה?"
כמובן, ילדה, מי עוד יכול להזהיר אותך? ואני רוצה להביא לך גם מתנה מיוחדת. יום ההולדת שלך מתקרב, לא?
"כאילו שאכפת לך." אמרתי. כל שנה במחנה ביקשתי שאבא שלי ידבר איתי, אבל הוא מעולם לא עשה את זה.
אבל כן אכפת לי. את צריכה למצוא את הסוס הזה, הוא היה שייך להייזל לבסק ועכשיו הוא יהיה שלך. קוראים לו אריון.
"איך אני אמצא אותו?"
כשתגיעו לרומא הוא פשוט יבוא אליך. זה הסוס המהיר ביותר, אבל קשה לריסון.
"בסדר, אבל אתה יכול להגיד לי מי פשוט המרגל של גאיה?"
אני לא יכול, תשאלי את חברך טימי.
"מה – "
אבל השדה התפוגג, ואני התעוררתי בתא שלי בארגו שתיים, נחושה בדעתי למצוא אריון.