הנקמה השלישית פרק שתיים חלק ב'

נכנסנו לבניין המרכזי וראיתי את פרסי ג'קסון ואנבת' צ'ייס, שני חצויים מבוגרים שעובדים במחנה. הם בדיוק בחנו מפה של המחנה, עד שראו את פנינו.
"אה, מה כולכם עושים פה?" שאל פרסי, ושוב הופתעתי מהדמיון הרב בינו ובין ג'ון.
לשניהם היה את אותו שיער שחור, עיניים ירוקות וריח ים, הרי שניהם הבנים היחידים החצויים של פוסידון. אנבת' בת אתנה, כמוני, וכולם תמיד אמרו שאנחנו ממש דומות.
"אנחנו חייבים לצאת למסע חיפושים." אמרה ליסה.
"ובשביל מה?" שאלה אנבת'.
הצבעתי במפה על היער. "קיקלופ חטף את איימי."
פרסי הרים גבה. "טוב, תספרו לנו את הסיפור."
סיפרתי בקצרה. דילגתי על הקטע שבו טימי השתגע, והוא הביט בי באסירות תודה.
אחרי שגמרתי לספר פרסי ואנבת' הביטו אחד בשנייה עם מבטים מודאגים.
"זה התחיל." מלמל פרסי.
"מה התחיל?" שאלנו ביחד.
אנבת' הוציאה מכיסה תמונה ישנה ומקומטת. "תסתכלו על התמונה הזאת."
הסתכלנו. בתמונה היו שבעה נערים, קצת יותר מבוגרים מאיתנו – ארבעה בנים ושלוש בנות. באמצע היו נער ונערה מחובקים שלמרות שהיו צעירים בכמה שנים זיהיתי שאלה פרסי ואנבת'. מימין היו עוד שני בנים ובת שחייכו למצלמה. איכשהו הנער שהיה משמאל היה דומה מאוד לטימי, הנערה לליסה והנער השני לריי ובצד השמאלי של התמונה היו עוד בן ובת. הבת היתה דומה לקייטי, והבן לאנדי.
"וואו. כולם כאן נראים ממש כמונו." אמר טימי.
פרסי הנהן. "אתם בטח זיהיתם שבאמצע אלה אנבת' ואני. משמאל אלו ג'ייסון גרייס בן יופטר (לא זאוס), ופייפר מקלין בת אפרודיטה ומימין אלו ליאו ואלדס בן הפייסטוס, הייזל לבסק בת פלוטו ופרנק ז'אנג בן מארס."
"רגע, אתה השתמשת בשמות רומיים במקום יווניים." אמר ג'ון.
פרסי הנהן. "כן. פרנק, הייזל וג'ייסון הם ממחנה יופיטר, מחנה לחצויים רומיים."
"יש דבר כזה?" שאלתי.
אנבת' השפילה את ראשה. "כן, אבל אסור לנו ממש לדבר על זה. אחרי המלחמה כולנו הסכמנו שלא ניתן למחנות להיפגש יותר אי פעם."
"איזו מלחמה?" שאל אנדי.
"תגידו, אתם שמעתם פעם על גאיה?" שאל פרסי.
"כאילו, אלת האדמה?" אמרה קייטי.
פרסי הנהן שוב. "כן, אז אתם יודעים שהיא ילדה את הטיטאנים, ואז את הענקים."
"כן, פשוט תגיע לעיקר." אמרתי.
"טוב, אז לפני שש שנים אנחנו נלחמנו בה ובענקים. בסוף הצלחנו לנצח אותה, אבל לא הצלחנו להרוג אותה."
"למה אתה מתכוון?" שאל טימי.
"הצלחנו רק להרדים אותה מחדש, אי אפשר להרוג אותה. ולפני כמה שנים קיבלנו נבואה שגאיה תתעורר מעט מחדש, ותנסה לנקום בשבעה חצויים שדומים מאוד לנו."
בלעתי רוק. "או-קיי, אבל איך זה קשור לאיימי?"
"איימי זאת אחותך, נכון?" שאל פרסי.
הנהנתי. "טוב, כן, אז?"
"אז אם יש דבר אחד שלמדתי מארס זה על שבויים. גאיה מנסה למשוך אתכם אליה, ולפגוע בנקודות הרגישות שלכם כדי שלא תוכלו להתנגד."
שקט מוחלט. בחוץ שמעתי את ילדי ארס מפיצים את הסיפור של מה שקרה ביער, אבל פתאום זה נדמה רחוק מאוד. אז איימי באמת נחטפה באשמתי.
טימי לקח את התמונה ושם אותה בכיסו. "תודה. עכשיו אנחנו חייבים לצאת למסע חיפושים."
אנבת' הנהנה. "כן, מחנה החצויים הוא כבר לא מקום בטוח בשבילכם. אנחנו נדבר עם כירון, פשוט לכו להתארגן."
ויצאנו מהבית.

עשר דקות לפני ארוחת הערב. כבר התחלתי לארגן את הדברים שלי.
מדי פעם באו ילדים להגיד לי שהם באמת מצטערים על איימי, רובם באמת הצטערו.
אחרי שגמרתי לארגן את הכול נשכבתי על המיטה שלי ועצמתי עיניים. ביום רגיל טימי ואיימי כבר היו מורחים את הפרצוף שלי ברפש ונזלת מפלצות (זה מגעיל בדיוק כמו שזה נשמע)… אבל הערב, איימי לא היתה כאן.
"היי, גברת ויקיפדיה." מלמל קול מעלי.
פקחתי עיניים וראיתי את טימי, כבר מוכן לצאת למסע.
"היי." מלמלתי בחזרה.
"בואי, עוד מעט ארוחת ערב." הוא אמר.
"כן, אני באה."
קמתי ורצתי לעבר הדלת. כשהסתובבתי ראיתי את טימי יושב על המיטה שלי ובוהה בתמונה של שבעת החצויים.
"את חושבת שאנחנו נצליח לנצח את גאיה?" הוא שאל.
הנהנתי. "כן, בטח. אם אנחנו באמת כל כך דומים אליהם גם באופי ובכוחות, אז נצליח לנצח בדיוק כמוהם."
טימי הצליח לחייך. "כן, אבל אני רק מקווה שנצליח להציל את איימי."
התיישבתי לידו. לא הצלחתי להזיז את עיניי ממי שפרסי אמר שקוראים לו ליאו – הוא היה כל כך דומה לטימי שזה היה מוזר.
"כן, הוא באמת די דומה, הא?" גיחך טימי כשראה במה הביטו עיניי.
לא אמרתי שום דבר. תחושה נוראית מילאה את חזי.
אנחנו שבעה חצויים שיוצאים מאותו מחנה. בכל סיפור אפשרי ששמעתי על מסעות חיפושים תמיד שלושה חצויים או פחות חזרו למחנה, אם הם בכלל חזרו… אז יכול להיות שלפחות ארבעה מאיתנו לא יחזרו בחיים?
קול קונכייה מרוחק הפסיק את זרם המחשבות שלי.
"ארוחת ערב." אמר טימי. "ואז אנחנו יוצאים למסע חיפושים."