הנקמה השלישית פרק שש

ריי ניסה להתחיל את ארוחת הערב באמירה אופטימית. "אנחנו הולכים למות."
ג'ון הביט בו עם משולש פיצה שלם בתוך פיו ומלמל משהו כמו, "אחלו גו במות."
"אחי, תבלע." אמר אנדי. "אבל כן, אנחנו לא נמות."
"איך אתם יכולים להיות כל כך בטוחים?" מלמלתי, אבל בכל זאת כולם שמעו אותי.
"ממתי את לא אופטימית?" אמר טימי.
רציתי לענות, אבל לא יכולתי להגיד כלום בלי לספר על הקללה שלי, ואת זה אסור לי לעשות.
"קייטי צודקת, אסור לנו להיות יותר מדי אופטימיים, אז לא נעמוד על המשמר וזה יהיה הסוף שלנו." ארין הצילה אותי.
"כן…" מלמל אנדי. "טימי, כמה זמן ייקח עד שנגיע – "
הוא עצר. פניו רפו לרגע ואז השתנו להבעה פראית. הוא קם, וכך גם כל השאר.
"אה… אנשים…" מלמלתי אני הייתי היחידה שלא נראתה מטורפת, כנראה.
הם לא ענו לי. במקום זה, הם רצו החוצה.
"היי!" צעקתי ורצתי אחריהם. בחנתי את הסיפון העליון, כולם קפצו מהמעקה הישר למים.
כולם השתגעו לגמרי? חשבתי, אבל אז שמעתי את זה.
כמה מטרים מלפני, מישהו – או יותר נכון כמה מישהויים – שרו שירה רכה וחלושה, עד שכמעט גם אני קפצתי מהמעקה. הרגשתי שהדבר הכי חשוב לי בעולם הוא שאני אגיע למקור הקול הזה.
אבל אז ניערתי את ראשי. אלו היו הסירנות, ואם אגיע אליהם אני אמות. רק אני לא הושפעתי ממש מהשירה שלהן בגלל שאני חסינה בפני דיבור הקסמה, וזה היה דיבור הקסמה במלא כוחו.
ראיתי את חברי מתרחקים במרחק, ולבסוף קפצתי ושחיתי אחריהם.
"תשתחררו מזה!" צעקתי, והפעלתי את כל דיבור ההקסמה שיש לי.
היחיד שעצר היה ג'ון, שעצר במים, מטר ליד הסירנות, עם הבעה מבולבלת. "אה.. מה קרה קודם?"
"הסירנות!" צעקתי. "תעזור לי לעצור את כולם!"
ג'ון הנהן אלי, למרות שחששתי ששוב ישחה לסירנות. הוא הטיח חומת מים לעברנו וכולנו פגענו בארגו שתיים. בלעתי קצת מים, טימי השתעל אבל כולם נראו שוב נורמאליים.
ג'ון שחה לעברנו. "מצטער."
"זה בסדר." אמרה ארין, אבל השתעלה כאילו יש לה דלקת ריאות.
"יש רק בעיה אחת," אמרה ליסה. "איך נעלה במחזרה לארגו שתיים?"
ג'ון ואנדי הביטו אחד בשני. "תשאירו את זה לנו."
אנדי החזיק בידי ובידו של ריי והקפיץ אותנו בחזרה לסיפון. זרם מים העלה את כל השאר.
"כדאי שתרדו למרפאה." אמרתי. "תמצאו משהו לכסות בו את האוזניים עד שנתרחק מהסירנות."
"כן, המפקדת." אמר טימי.
כולם הלכו ואני נשארתי לבד על הסיפון, בוהה במים שזהרו בשלל צבעים וחשבתי על הקללה שלי.
הזיכרון שלי תקף לפני שהספקתי להתנגד.

עמדתי על עץ האורן של תאליה, עוד שנייה והייתי בטוחה בטוח המחנה. או זה לפחות מה שהסאטיר ההוא אמר לי, אבל הוא כבר נכנס ואחרי רדפו מפלצות.
רצתי הכי מהר שיכולתי, אבל מישהי חסמה את דרכי, וכמעט נחנקתי.
לאישה היה שיער בלונדיני כהה חלק שנקלע בצמה מאחורי גבה כמו של ילדה קטנה. עיניה הכחולות ננעצו בי במבט אכזרי. האימא החורגת שלי התקרבה אלי, אבל אני צעדתי לאחור וכמעט מעדתי על שורש עץ.
"את…" מלמלתי.
"איך אני נראית לך?" היא שאלה אותי.
"אה… כמו האימא החורגת שלי."
היא הרימה גבה. "מעניין. קייטי רנג'ל, את מקוללת."
"מה?" שאלתי וחבטתי באפו של כלב שאול.
היא נראתה משועשעת, וזה החריף את הכעס שלי. "את תביני את זה בבוא הזמן. עכשיו לכי למחנה שלך, אנחנו כבר ניפגש בקרוב."
היא נעלמה ואני רצתי למחנה. עבר הרבה זמן עד שהבנתי מה הקללה שלי, ולא עבר הרבה זמן עד שהיא השפיעה.

אחרי שעה ירדתי וסימנתי לכולם שהכול בטוח והלכתי לחדר שלי. כל היום הזה… אני צריכה לנוח קצת. השמש עוד לא שקעה אבל הייתי מותשת לחלוטין.
"מגיעה לך מנוחה בכבוד, מלכת היופי." אמר טימי. "אני אעיר אותך כשיקרה משהו."
"או-קיי…" מלמלתי ומיד שקעתי בשינה.

בחלום שלי הייתי במקדש עשוי שיש שחור ומולי היתמר כס זהב שבו ישבה אישה שעיניה היו עצומות.
קייטי רנג'ל, היא אמרה, יותר בראשי מאשר באמת. בת אפרודיטה החזקה ביותר שנולדה אי פעם.
"הייתי לוקחת את זה בתור מחמאה, אבל מה את רוצה גאיה?" אמרתי.
איני רוצה דבר. הייתי רוצה להציע לך משהו.
"אני לא מעוניינת בכלום."
אפילו לא להשתחרר מהקללה שלך?
ידי נקפצו לאגרופים, גאיה כנראה חייכה.
כן, את יכולה להשתחרר מהקללה שלך ובתמורה אני רק רוצה שתביאי את חבריך לכאן.
צחקתי. "כן, ואז לקללה שלי בכל מקרה לא תהיה השפעה. תודה ולא תודה."
אבל גאיה עדיין חייכה. אם כך, את מוזמנת לצפות בקטע קטן מעתידך.
ואז, גאיה נעלמה. ראיתי אותי ואת טימי רוכנים מעל גופה. לא ראיתי מי זה היה, אבל לפי הבכי החלוש של טימי הקללה שלי הכתה שנית.
התקדמתי קצת לבחון את הגופה, ופלטתי צווחת הפתעת חלושה.
הגופה היתה גופתה של איימי.

התעוררתי לקולו של טימי, שנראה לחוץ מאוד.
"אה, קייטי, אנחנו חייבים – "
"איפה אנחנו?" קטעתי אותו.
טימי טופף על מכנסיו בעצבנות. "אה… האי של פוליפמוס. הקיקלופ."