נטע די אנג'לו
פרק ארוך. אני אשאיר אתכם במתח.

הנקמה השלישית פרק שבע

נטע די אנג'לו 19/10/2013 643 צפיות תגובה אחת
פרק ארוך. אני אשאיר אתכם במתח.

להילחם בקיקלופ החזק בעולם? למה לא? זה בטח עדיף על סקילה, נכון?
אבל קיקלופים… רק המחשבה עליהם עשתה לי צמרמורת. אם לא הייתי נפגש עם הקיקלופ ההוא לפני שש שנים, יכול להיות שמגי היתה בחיים עכשיו.
תפסיק עם המחשבות האלו. אמרתי לעצמי. הרבה זמן עבר, אתה בן ארס. אתה מסוגל לקרוע קיקלופים לחתיכות עכשיו.
זה לא שיפר את ההרגשה שלי. אם הייתי קצת יותר זריז אז, והייתי שם לב, אז הייתי מסוגל לעשות משהו לפני –
"אנחנו עוד מעט נוחתים." אמרה ארין. שנינו עמדנו על הסיפון וצפינו באי זרוע העצמות שמתחתינו. "אנחנו נצטרך להסתיר את הספינה, אז טימי שואל אם אתה מוכן לשמור ראשון, ליתר ביטחון."
"כן, בטח." מלמלתי.
"ריי, הכול בסדר?" היא נעמדה לידי.
"כן, אני פשוט… לא חשוב. לכי לישון. אני אעיר אותך עוד חצי שעה בערך."
"בסדר…" היא הלכה, עדיין נועצת בי מבט חשדני.
אז נשארתי לעמוד על הסיפון. מרחוק שמעתי משהו שדמה לרעש של מקדחת אוויר ענקית (משמע הקיקלופ נוחר) ונלחמתי בעיניי שהתחילו להיעצם.
אחרי שעברה חצי שעה הערתי את ארין וסוף-סוף הלכתי לישון. למזלי, לשינה שלי לא התלוו חלומות.

רעידת האדמה זה מה שהעיר אותי.
כשפקחתי את עיני, כל החדר שלי רעד. עליתי לסיפון העליון וראיתי קיקלופ ענקי משליך סלעים על הארגו שתיים.
"נו באמת!" צעק טימי. "המפלצת השלישית שלנו בתוך יומיים!"
"איך הוא ידע שאנחנו כאן?" שאלתי.
אף אחד לא ענה. למרות שראיתי קצת אשמה בפניו של ג'ון.
"זה לא משנה עכשיו!" צעקה ליסה, שהייתה עסוקה בלהזיז בכוחותיה את הסלעים. (וואו, ממתי יש לה יכולת כזאת?) "אנחנו חייבים להמשיך, עכשיו!"
"אני מנסה! קודם צריך להרחיק אותו מכאן!" צעק טימי.
להרחיק אותו מכאן? אין בעיה. חשבתי.
עמדתי על החרטום. אני צריך לתזמן את זה בדיוק.
פוליפמוס זרק עוד סלע. הסלע התקרב יותר, ויותר…
בסוף קפצתי על הסלע, קפצתי גם משם ונחתי על עינו של פוליפמוס.
"אההה!" צעק פוליפמוס. "מי אתה, חצוי?"
"ריי קנרוג, בן ארס. ואל תשכח את זה."
"בן ארס?" הוא אמר. "הרבה זמן לא אכלתי בן ארס…"
"וגם לא תאכל יותר." שיספתי את צווארו של הקיקלופ. הוא התפוגג עד שנשארה עין שטופת דם.
"לעוד מישהו בא להקיא?" שאלה קייטי.
ליסה הרימה את ידה. "לי."
"טוב. טימי, תעבור לרדאר. כדאי שנחצה את ים המפלצות מהר." אמרתי.
"בוא תעלה."
עליתי, ופתאום הרגשתי כאילו מישהו מפלח את המוח שלי בסכין. קרסתי.
"אחי," אמר אנדי ועזר לי לקום. "אתה בסדר?"
"כן…" מלמלתי.
מעולם לא ראיתי חצוי המסוגל להרוג קיקלופ בוגר בכזאת קלות. אמר קול של אישה. הוא היה רך ופוקד, כמו מהפנט שנותן הוראות. אתה תהיה קורבן ראוי.
"גאיה, אין לי מושג על מה את מדברת, אבל את הולכת לחטוף." אמרתי.
יכולתי לשמוע אותה צוחקת במחשבתי. אל תדאג, המוות שלך יהיה מהיר. לא תצטרך לראות את החברים שלך מתים.
"אין מצב." עניתי. "אנחנו הולכים להחטיף לך בסגנון של השבעה." פניתי לטימי שכיוון את הספינה. "עוד כמה זמן נגיע לרומא?"
"אם לא יהיו עוד בעיות, עוד יומיים."
"שמעת את זה? את הולכת להצטער על כל מה שעשית."
אתה מתכוון להצטער על כך שאחותך מתה?
צמרמורת עברה בגבי. לא הצלחתי להגיב.
גאיה ידעה שפגעה בנקודה רגישה אצלי. כן, אני זוכרת אותה. אני זאת ששלחתי את הקיקלופים ההם להרוג אתכם. בוא אני אזכיר לך.
לא הספקתי להגיב. ברכיי התקפלו, יכולתי להרגיש את עיני מגלגלות בחוריהן, ושקעתי בעבר.


תגובות (1)

תמשיכי עכשיו!

20/10/2013 08:01
7 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך