הנקמה השלישית פרק עשר

אחרי שהתאוששתי קצת (הן מההתקפה מקודם והן מהחלום) עליתי לסיפון העליון ולקחתי הצידה את טימי.
"דיברתי עם אבא שלי." אמרתי בלי לפרט.
טימי לא שאל שאלות. וטוב שכך, הוא כבר יודע ששאלות בדרך מובילות אותו למרפאה. אני שונאת ששואלים אותי שאלות. "ואת צריכה אותי, כי…"
"הוא אמר לי שאתה יודע מי המרגל של גאיה במחנה."
"טוב, אז אבא שלך טעה. אני לא יודע."
הרמתי גבה. הוא משך בכתפיו.
"ויש חדשות טובות?"
החיוך התמידי של טימי התרחב. "למעשה, כן. אנחנו מגיעים לרומא בעוד…" אזעקה נשמעה בכל הסיפון. "עכשיו."

ככל שהתקרבנו לרומא, ככה העצבנות שלי גברה. הייתי כל-כך היפראקטיבית עד שטימי היה צריך להרגיע אותי.
תירגעי. כבר ניסיתי להרגיע את עצמי. טרטרוס נמצא בשאול, והשאול זה השטח שלך.
זה לא ממש עודד אותי. בן האדס בשם ניקו די אנג'לו סיפר לי שראה בעצמו את טרטרוס, ואפילו בן של אל השאול לא הצליח להתמודד עם הכוח של גאיה.
טוב, קודם אתם צריכים להגיע לרומא ואז לבניין הזה ולפוצץ אותו. אמרתי לעצמי, אבל זה לא ממש עזר.
"את חייבת להירגע קצת." אמר קול מאחורי.
הסתובבתי וראיתי את אנדי מחייך אלי בחמימות.
חייכתי. "זה קצת קשה כשאנחנו עומדים להיכנס לטרטרוס, המקום הנורא ביותר בשאול, המקום שבו מפלצות לא יכולות למות, המקום – "
"את בכוונה מנסה להוציא אותי מהאופטימיות?"
צחקתי. "אתה מכיר אותי, אני בת האדס. פעם אחת ראית אותי מעודדת מישהו?"
הוא משך בכתפיו. "תמיד יש פעם ראשונה?"
משכתי בכתפיי בחזרה. "יכול להיות."
"זה כבר יותר טוב!"
גלגלתי עיניים. בני זאוס כל-כך שונים מבני האדס שקשה להאמין שאנחנו סוג של בני דודים.
מן הסתם, הוא שולט בשמיים ואת באדמה. חשבתי, למרות שזה קצת העציב אותי, שלמרות קרבת הדם בנינו אנחנו אמורים להיות אויבים…
אפשר להפסיק עם המחשבות המדכאות להיום? התחנן המוח שלי.
נאנחתי ורצתי את טימי, שכיוון את ארגו שתיים אל רומא שהדבר האחרון שהייתה צריכה זה שבעה חצויים עם בעיות מכאן ועד הודעה חדשה.
"כמה?" שאלתי.
"כמה שעות. זה יכול לקחת יותר אם יהיו אנשים מסביב."
הנהנתי, אבל הידיים שלי רעדו. "כמה שעות כבר לא יוכלו להזיק לנו."
"כן…"
"אני מנסה להיות אופטימית! אתה יכול לזרום?"
טימי חייך חיוך ניצחון. "את מתכוונת, את מנסה לצרוח על אנשים?"
נשמתי עמוק. "לא, רק עליך."
הוא עשה פרצוף. אני חייכתי.
הספינה נעצרה באוויר.
"טימי, מה קורה כאן?" שמעתי את ארין צועקת.
הוא בחן את בקר הווי שלו. "אני לא יודע… אולי לא הצלחתי לתקן את זה לגמרי?"
נאנחתי. "כמובן. טוב, אז נצטרך לרדת מהספינה קצת."
טימי גירד בראשו והנהן קצרות. "כן, אם לא יהיו קצת צרות."
"איזה צרות?" שאל ריי את השאלה שהייתה לי בראש.
"טוב… כמות המסה של הדברים כאן עלולה ליצור לחץ ב – "
"או-קיי, או-קיי!" צעקתי והרמתי את ידי. אני ממש לא רוצה להירדם עכשיו. "תודיע באיריס-נט מתי אתה גומר לתקן כאן הכול."
טימי הנהן. "בטח, קחו קצת חופש."
שום עקיצה מעצבנת? וואו, טימי התבגר.
ירדתי מהספינה, ואחרי כולם.
חבל שלא ידעתי שזאת הולכת להיות הפעם האחרונה שאראה אותה שלמה.