המשמידה- פרק 8 חלק 3:

הוא טס אל הארץ, הקשיב לליבו וחיפש את האנרגיה של המלאך דניאל. הוא התלונן במחשבותיו על התפקיד הזה שניתן לו. הוא היה שופט ולא מחפש, זה לא תפקידו. הוא הרגיש זיק של אנרגיה כשעבר מעל יער, אבל הייתה זו אנרגיה של שדה, ולא של מלאך.
"רוזה!" הוא צעק והוציא את חרבו.
"תירגע מלאך, אין לי חשק להילחם בך עכשיו, דניאל הזה נמצא שם ביער." היא אמרה והגבירה את מהירות טיסתה.
איידן טס נמוך יותר ולאט לאט האנרגיה שהרגיש מצד דניאל התעצמה. הוא ראה את הכנפיים הלבנות נחות על קרקע היער, ציפורים עמדו ליד ידיו של המלאך.
"דניאל?" אמר איידן בהקלה.
"שלום איידן, מה שלומך היום?"
"בסדר, זאוס מחפש אותך כבר כמה שעות, אתה יודע שלא כדאי לך לברוח."
"זה לא תפקידך להטיף לי."
"אני יודע, אני אומר את זה לעצמי מהרגע שזאוס אמר לי לחפש אותך."
"רוזה ברחה ממני." אמר דניאל והשפיל את פניו.
איידן לא היה מוכן לפתיחות כזאת ולקח לו זמן לענות. "למה היא ברחה?" הוא שאל לבסוף.
"היא חושבת שאני צוחק עליה."
"שדה רגישה?"
"תתפלא, הם לא חסרי רגשות. אתה מכיר אנשים חסרי רגשות?"
"לא."
"אז למה שהשדים יהיו חסרי רגשות, אלו אנשים שמתו."
"האימונים שלהם מוציאים מהם כל טיפה של חמלה ואמפטיה."
"זה לא נכון, האימונים מוציאים מהם את היכולת או את הרצון להראות את הרגשות."
"אולי אתה צודק. מה אמרת לה בכלל שהיא ברחה ממך?"
"אני.. אני לא יכול להגיד, הבטחתי לה."
"אתה יודע שאם זה קשור לביטחון המלאכים והאולימפוס אתה צריך לדווח."
"זה לא קשור."
"אם אתה אומר, אני מאמין לך. עכשיו בוא נחזור, יש אנשים שמחכים להיכנס לגן עדן."
שניהם עפו בחזרה אל האולימפוס בשתיקה. הם נחתו בלובי ונכנסו אל היכל הכס. וייס עוד עמד שם מול זאוס, אבל שניהם שתקו.
"איידן, חזרת." אמר זאוס וחייך חיוך עייף.
"כן אדוני, הבאתי איתי את המלאך דניאל."
"תודה רבה, אתה יכול לחזור לעמדתך. דניאל, השאר איתנו."
"כן אדוני." אמרו דניאל ואיידן ביחד. איידן יצא מההיכל והלך אל חדר השפיטה שנמצא מתחת לאולימפוס, ליד גן עדן. הייתה לו הרבה עבודה, הוא עוד לא התרגל לעובדה שאנשים מתים כל הזמן, בשעתיים שלא היה בחדר הצטברו לפחות חמישה עשר אנשים שחיכו להישפט.
"מי הראשון בתור?" הוא שאל בקול חזק וניסה לעבור על פניהם של כל הנוכחים בחדר. אישה קטנה עם פנים קמוטות התקרבה אליו והתיישבה על הרצפה.
"אני ראשונה." היא לחשה בקול נעים ורך.