המשמידה- פרק 8 חלק 2:

"זאוס אדוני, יש בעיות."
"מה קרה איידן?"
"חצוי הגיע אלי.."
"בן של מי?"
"בן של החכמה."
"איך זה ייתכן? החכמה אבדה לפני דורות רבים, היא נעלמה."
"אני לא יודע אדוני, זה מה שהוא אומר."
"תביא אותו אלי."
"כן אדוני, מיד אדוני."
"מלאך, תקרא גם לדניאל."
"אדוני, לא ראיתי אותו נכנס היום להכיל המלאכים."
"בסדר, לך לדרכך."
זאוס ישב בכיסאו והביט בכיסא השני משמאל בח' הכיסאות של האלים האולימפיים. החכמה הייתה צריכה לשבת שם, אבל אפילו את שמה הוא לא זכר. 'איך ייתכן שהיא נחשבת לאלה אולימפית שהגיעה אחרי, אבל אני לא מכיר אותה אפילו בשם או במראה?' הוא חשב לעצמו ולאט לאט נעצמו עיניו. הוא לא ישן הרבה בימים האחרונים, המלחמה עמדה בפתח, דופקת על דלתות האולימפוס בנמרצות. כל האלים היו בכוננות מלאה לכל זיק של התפתחות אלימה מצד השדים. הוא זכר שהשדים עשו משהו שמצדיק מלחמה בהם, מצדיק את השמדתם, אבל אף אחד לא זכר מה הם עשו, אפילו הם לא זכרו. משהו מוזר קרה באולימפוס, ואף אחד לא הצליח לתקן זאת, אף אחד לא ידע איפה הייתה הבעיה.

"בוא איתי בבקשה וייס." אמר איידן לחצוי שחיכה לו בהיכל השפיטה.
"משהו קרה?" שאל החצוי.
"לא, האדון רוצה לראות אותך."
"וההורה שלי לא?"
איידן לא ענה.. הוא לא ידע אם ההורה שלו קיים בכלל. הוא החזיק בכתפיו של החצוי ועף אל האולימפוס כאשר וייס מטלטל עם רגליו באוויר.
"הגענו." הוא אמר והניח את וייס על רצפת השיש הלבן. "חכה פה ואני אלך להודיע לאדון שאתה פה."
"בסדר."
איידן פתח את הדלת להיכל הכס של האלים. זאוס ישב בכיסאו, גופו פונה מעט אל הצד השמאלי של ח' הכיסאות, ראשו נח על ידו השמאלית ועיניו עצומות.
"אדוני.." אמר איידן בשקט וחיכה זמן מה עד שהאל יתעורר.
"כן ילד, מצטער על זה." אמר זאוס בעודו משפשף את הזקן שהחל לצמוח לו.
"החצוי מחכה לך בלובי, ולא הצלחתי למצוא את דניאל."
"בסדר. הכנס את הילד, והמשך לחפש את דניאל."
"כן אדוני, מיד אדוני." אמר איידן ויצא מהחדר. זאוס נראה לו עייף מאוד, הוא הזניח את עצמו בשבועיים האחרונים. המלחמה הזאת הרסה חיים עוד לפני שהתחילה, איידן לא רצה לחשוב מה היא תגזול כאשר היא באמת תתחיל.
"הוא רוצה לראות אותי?" שאל וייס שעמד ליד הדלת הגדולה להיכל הכס.
"כן. כנס, צעד כמה צעדים ותעמוד מולו. לא משנה מה, אל תתקרב יותר מדי."
"בסדר אדוני, תודה אדוני." אמר וייס ונכנס אל ההיכל בצעד נחוש.
"ילד חכם.." מלמל לעצמו איידן והחל ללכת לאיטו בלובי. הוא הסתכל על הפסל הגדול שהיה שם, משהו נראה לו מוזר בפסל השיש, כאילו משהו חסר.
"מי חכם?" נשמע קול נשי מאחוריו.
איידן הסתובב וראה את אפרודיטה במלוא הדרה.
"וייס. הוא אומר שהוא בן של החכמה." אמר איידן וחייך חיוך קטן.
"זה לא ייתכן." קבעה אפרודיטה, אך משהו בעיניה אמר לו שאולי זה אכן ייתכן.
"את צודקת, אבל החצוי הזה טוען שאין טעות בידיו, זאוס עכשיו בודק את זה."
"באמת כדאי לבדוק את זה."
"אפרודיטה, ראית את המלאך דניאל היום?"
"היום בבוקר הוא היה פה, אבל אחרי זה לא ראיתי אותו."
"רוזה…" לחש איידן לעצמו."
"תגיד איידן, אתה רואה משהו מוזר בפסל הזה?"
"חשבתי על זה בדיוק לפני שהגעת."
"אתה יכול להגיד לי מה מוזר בו? אני לא מצליחה להבין."
"אני חושב שזה משהו בנשר, כאילו חסר בו משהו."
"בנשר? אני דווקא חושבת שזה משהו בצבי שהנשר עומד עליו."
"הכל ייתכן, משהו חסר בפסל."
"עם זה אני מסכימה."
"טוב, אני צריך ללכת לחפש את דניאל, האדון רוצה לראות אותו."
"בסדר איידן, תזהר."
"אני אזהר." אמר איידן בחיוך, פרש את כנפיו הלבנות ויצא מהאולימפוס.