המשמידה- פרק 7 חלק 3:

"מה אתנה עשתה לך? למה ניסית להרוג אותה?"
"היא רצתה להרוג אותי, ולא ניסיתי להרוג אותה.. אל תסתכלו עלי ככה! אני מודעת לכוחי. אני פגעתי בה, לא מכחישה, אבל לא ניסיתי להרוג אותה!"
"איך את יכולה להגיד את זה?" צעק איידן.
"שתוק ותקשיב!" צעקה עליו קייט בחזרה, "ניסיתי להביא אותך לכאן, והצלחתי. אתה גר פה, ידעתי שהריח מוכר לי."
"למה רצית להביא אותי לפה? ואיך ידעת שאם משהו יקרה לאתנה אני אגיע לפה?"
"ניחוש פרוע." זיק פראי הופיע לרגע בעיניה הירוקות של קייט
"ומה את רוצה ממני?"
"אתה אמיץ ילד, אולי בגלל זה בחרו בך לתפקיד. השופט הקודם כמעט השתגע."
"עברת את כל זה, שמת את עצמך בסכנה, רק כדי להזהיר אותי? אני מודה לך, באמת, אבל אני יודע את זה. ותאמיני לי, אני לא בחרתי בתפקיד הזה, הוא בחר בי."
"רק רציתי לתת לך מתנה, למה אתם חושבים שאנחנו רעים ביסודנו?"
"אני חושב ככה, משום שככה אתם מתנהגים." אמר איידן.
"אולי.. יש משהו במה שאתה אומר, ובכל זאת אתם לא יכולים לעשות דבר בלעדינו, אתם חסרי משמעות בלעדינו." אמרה קייט בקול משועמם וגאה.
"אולי.. יש משהו במה שאת אומרת." אמר איידן באותו טון משועמם וגאה בו זמנית.
"מצחיק אתה.." היא צחקה צחוק מזויף.
"אמרת שיש לך מתנה בשבילי.. אני רוצה לקבל אותה?"
"לא!"- "כן!" צעקו ארס וקייט ביחד.
קייט התקרבה אל איידן במהירות מדהימה, הוא לא הפסיק למצמץ, וכבר ידיה אחזו בלהב חרבו משני צדדיה. השדה עצמה את עיניה לאט, ואור אדום אפף את הלהב והתפשט אל ידיו וגופו של איידן, וחום זרם בכל גופו.
האור והחום נפסקו באחת.
"אני לא מרגיש שום שינוי, חוץ מזה שלא קר לי עכשיו." אמר איידן.
"עכשיו יש משמעות אמיתית לשם של החרב שלך, תחשוב על זה ילדון." היא אמרה לו, קרצה ועפה משם אל השמיים החשוכים.
"איטיקו זה מורל, מה היא הייתה יכולה לעשות לחרב שלך?!" שאל ארס, ספק את עצמו, ספק את איידן.
"אני לא יודע." מלמל איידן.
"בוא נחזור הביתה, אתנה צריכה את אפולו, והרמס עומד להתפוצץ מרוב דאגה."
"הוא דואג לה? הם רבים כל הזמן כאילו הם שונאים אחד את השני."
"הם חברים טובים. כל האחים רבים, בעיקר אחות חכמה שחושבת שהיא יודעת הכל, ואח שחושב שהיא יודעת הכל בזכותו."
"יש בזה משהו." צחקק איידן בעייפות. המפגש פנים אל פנים עם קייט הלחיץ אותו יותר מכל דבר אחר בחייו, וכשארס ביקש ממנו לחפות עליו, ליבו כמעט התפוצץ. נפילת המתח סחטה ממנו את כל כוחותיו.
איידן נגע בכתפו של ארס, וגופו שוב התכווץ לידי כדור והופיע בלובי האולימפוס. זו הפעם הראשונה שהוא היה שם, וזה היה שונה לגמרי ממה שתיאר. בדמיונו הכל היה עשוי זהב, אבל הלובי היה עשוי כולו משיש לבן ומבריק עם כמה פסים אפורים בהירים במקומות אקראיים, שהשתלבו באופן מושלם עם האווירה הטהורה שאפפה את המקום. היה רק פסל אחד עם חיות מסודרות אחת ליד השנייה. על הצבי והסוס עמדו שתי ציפורים שפרסו כנפיים כאילו הן מתכוונות לצאת מהפסל ולעוף כל רגע. כל החיות הביטו לכיוון שונה, צופות על המתרחש באולימפוס.
"אפולו!" קרא ארס, וההד שלו נשמע למרחקים.
קול שריקה קלה נשמע, ובין רגע אפולו הופיע מולם, ועל פניו ארשת מודאגת. "סוף סוף, חשבתי שקרה לכם משהו!" הוא אמר ונשם לרווחה.
"אנחנו בסדר, אבל אני לא בטוח לגבי אתנה." אמר ארס והסתכל בעיניו של אפולו, כאילו כדי להעביר לו מסר.
אתנה זזה קצת בידיו ופקחה את עיניה לכדי חריץ, "איידן.." היא לחשה.
איידן התקרב אליה והסתכל על פני החבולות, "אני פה אתנה."
"היא פגעה בך?"
"לא, אני בסדר אתנה."
"יופי.." אמרה אתנה ובלעה את רוקה כשהבעת כאב נראית על פניה.
"אתנה, לא היית צריכה לעשות את זה. היא לא הייתה יכולה לפגוע בי פה."
"אני יודעת, היא אמרה שהיא רוצה להביא אותך לשם, וכשקייט רוצה משהו, היא מקבלת אותו. דאגתי לך ילד."
"תודה אתנה, באמת. תנוחי, תצברי כוחות, אני לא יכול לחכות למבחן שלי." אמר איידן וניסה להכניס נימה שמחה לדבריו, אבל את האמת, עמדו לו דמעות בעיניים.
"תודה ילד." היא אמרה ועיניה נעצמו.
"ארס, בוא איתי לחדר שלה, אני אטפל בה שם בשקט." אמר אפולו ונכנס למסדרון כלשהו שהיה חשוך ומוצל. ארס הלך אחריו בשקט ובאיטיות, מנסה לטלטל את אתנה כמה שפחות.
אפרודיטה הופיעה מאחוריו, וההבעה השמחה שנראית על פניה בדרך כלל לא הייתה שם. היא חייכה אליו חיוך עקום שלא הגיע לעיניה האפורות והגדולות, שיערה החום זהוב היה פרוע כאילו לא ישנה הרבה זמן.
"הכל בסדר אפרודיטה?" שאל איידן.
"אני עייפה, אל תחשוב שהעבודה שלי כל כך קלה, לא קל לגרום לאנשים להתאהב, את האמת זה כמעט בלתי אפשרי."
"לא חשבתי על זה.. לא ישנת בלילה?"
"איידן, איבדת לגמרי את תחושת הזמן? החזרתם את אתנה כבר לפני שעות, עכשיו בוקר של יום חדש."
"עבר לילה שלם מאז שחזרנו?!" שאל איידן מופתע ממהלך הזמן.
"כן, אתה בטוח שהכל בסדר?"
"בטוח שבטוח."
"בוא נלך להיכל, ותלך לישון."
"אבל.."
"בלי אבל." אמר ארס שיצא מהמסדרון החשוך שאליו נכנס קודם, "לא ישנת יותר מעשרים וארבע שעות, אתה צריך לנוח. כשתקום נלך להתאמן עם איטיקו, נראה מה קייט עשתה לה."
"החרב שלי לא מרגישה שונה.." אמר איידן.
"מה שלום אתנה?" שאלה אפרודיטה.
"עוד אי אפשר לדעת." אמר ארס בעצב והביט אך ורק באפרודיטה, כאילו הוא מסתיר משהו מאיידן, בקושי.
אפרודיטה יצאה מהלובי בריצה חיננית ונכנסה אל מסדרון חשוך אחר. ארס השפיל את עיניו והתקדם אל איידן בשקט, הוא נגע בכתפו ובן רגע שניהם היו בהיכל.
"לילה טוב ילד, עשית עבודה טובה היום." אמר ארס ונעלם עוד לפני שאיידן הספיק לענות לו. הוא לא הרגיש שעשה עבודה טובה, להפך, הוא הרגיש רע עם עצמו, ועל מה שקרה לאתנה בגללו.
מיטה לבנה הופיעה בהיכל, ולידה שידה קטנה עם מראה. רק כאשר הסתכל על שמיכת הפוך הוא הבין עד כמה הוא עייף. הוא נכנס למיטה והתכסה, עיניו נעצמו מיד. הוא לא חלם באותו יום, מוחו היה מעורפל באופן מוזר, אבל לא היה לו אכפת, הוא ישן שינה עמוקה שלה היה זקוק מזה זמן רב.
"קדימה איידן, בוקר חדש, קום." אמר ארס והעיף את השמיכה מעל איידן.
"בוקר טוב." אמר איידן בקול מנומנם.
"קום, תשטוף פנים ותתארגן, אנחנו הולכים להתאמן." אמר ארס וחייך את חיוכו הגדול והיהיר.
איידן קם על רגליו והלך לארון שהופיע במרחק מה מהמיטה. הוא הוריד את הג'ינס והחולצה שלא הוריד לפני שהלך לישון כי היה עייף, ולבש טרנינג כחול כהה וחולצת טריקו קצרה שחורה. הוא שטף את פני בכיור שהופיע מולו והסתכל על עצמו במראה הקטנה שעל השידה. משהו הציק לו בפאתי מוחו, אבל הוא לא הצליח לשים על זה את האצבע. הוא לקח את החרב איטיקו שהייתה שעונה על השידה, "אני מוכן." הוא אמר והתקרב לארס בחיוך, הוא החניק את ההרגשה ששכח משהו.
ארס אחז בידו של איידן ושניהם הופיעו בהיכל האימונים מאצ'י.
"קדימה ילד, תתקוף אותי." צחק ארס.
"אם אתה אומר.." חייך איידן חיוך מנצח ורץ אל ארס בחרב שלופה.